נתקלתי בסיטואציה שבה מטפל בצעיר במשבר שהיה נתון בדיכאון חמור מסר לו את האבחנה הבאה לגבי מצבו: אתה עובר כרגע אפיזודה שלישית של דיכאון בתוך שנתיים. התרופות הפסיכיאטריות והשיחות הטיפוליות שאתה מקבל יוציאו אותך מהדיכאון בו אתה שרוי אולם סביר להניח שיהיו לך אפיזודות של דיכאון גם בעתיד. אני מעוניינת לשאול את מנהלי הפורום האם בסיטואציה כזאת מן הראוי לתת לצעיר המטופל את האבחנה הזאת ואת הצפי הזה לעתיד. האם הדבר לא עלול להחמיר את מצבו? כמו-כן, על סמך מה יכול המטפל לחזות את הצפון בעתיד לאותו צעיר? האם מטפלים בפסיכותרפיה מחוייבים ע"פי כללי האתיקה המקצועית שלהם למסור למטופליהם הצעירים (במקרה זה מדובר בקטין) את האבחנה ואת הצפי לעתיד כשהם מבקשים זאת מהם ישירות, גם אם הדבר עלול לגרום לנסיגה אצלם?
top of page
ד"ר יעקב ברמץ - פסיכולוג
אתם מוזמנים להתייעץ בנושאים כמו : זוגיות, הורות, עבודה, מערכות יחסים, תחושת משמעות, דיכאון, חרדה, היפנוזה וכל נושא אחר שמטריד אתכם.
חשוב לציין שאין להתייחס לתשובות כאל טיפול פסיכולוגי אלא כמקום לקבלת תמיכה והכוונה.
bottom of page
שלום לךבד"כ רבים מעמיתי ואני לא נוהגים לתת דיאגנוזה (אבחנה) או פרוגנוזה (סיכויי החלמה) במהלך הטיפול, כי זה לא מוסיף דבר וחצי דבר לעצם הטיפול. אולם אינני יודע באיזה קונטקסט נאמר, מה שנאמר. אולי היה נסיון להבהיר למטופל שלא כדאי להסתמך רק על תרופות? ואולי קונטקסט אחר?