מיואשת נואשת ומדוכאת

שלום רב! שמי ויקי ואני בת 18. לפני חודשיים סיימתי תיכון, ועוד אז הדכאון חגג עליי, למעשה אני מדוכאת כבר מגיל 15, ועם השנים הדכאון רק גובר ועוצר אותי מלחיות, כשההיתי בת 15 אבא שלי תקף אותי מינית אומנם לא ממש הצליח לו, אבל עדיין זה פגע בי קשה, וזה החזיר לי זכרונות מהעבר שההיתי עוברת התעללויות מיניות בילדותי כשההיתי בת 8. כמובן דברים אילו הפריעו לי קשות בלימודים, תמיד ההיתי לבד, ולא יכולתי ללמוד, וכל זאת הניב את הפירות שלו, אני לא יודעת עם יש לי בגרות מלאה, אני לא מצליחה למצוא עבודה הולמת, ובעבודה הכודמת שברחתי אף רימו אותי ולא רצו לשלם על מה שעבדתי. אני מפחדת לחפש עבודה ברמה גבוהה יותר כי אני מרגישה לא טובה מספיק בשביל כלום, אני מעדיפה עבודות של כוח אדם פשוטות שלא ידרשו ממני הרבה, רק ידיים זריזות. אבל עדיין, אני יושבת כל הזמן בבית על החלון שלי, אין לי רצון לעשות דבר, וזה מתנגש בכל השאר, כי יש לי תוכניות עם אדם אהוב שאני רוצה לממש, אבל אני מרגישה שהחיים שלי הפסיקו מללכת כבר שנים רבות לפני. כבר שלושה שבועות שלא ראיתי אור יום, רק יושבת בבית ומסתכלת על השעון מחכה שיגיע מחר. אני עדיין בהכחשה שסיימתי לימודים, במקום לשמוח שזהו נגמר, אני רק מלאה בכמיהה למסגרת יציבה, קשה לי להתמודד עם אחריות, וכשאני מסתכלת אחורה אני נתמלאת גועל מעצמי. אני לא יודעת אפילו מה אני כותבת כאן, וחושבת כי כנראה אני הולכת לייאש מישהו עם השטיות שלי, כן, אני חסרת בטחון ומלאה בשנאה עצמית, וזה פוגע לא רק בי אלא בכולם, ההורים שלי התגרשו גם כן, ואבא שלי האשים אותי ישירות בדבר, בא לי לבכות אבל הדמעות לא זולגות, אני מרגישה אבן ענקית שחונקת אותי. אני לא יודעת מה לעושת... ואני עד כלכך צעירה... אבל אני עצובה שגם עם יום אחד ארפה (או שאמות כודם לפני) אז ביזבזתי את כל השנים היפות מחיי על הדכאון הזה, או שאוליי אני לעולם לא ירפא בכלל? אני ישאר עלובת חיים מטומתמת ואמות כזאת. אני מצטערת שוב עם ההודעה הזאתי עיצבנה פה מישהו, כזאת אני, מעצבנת ומייאשת אחרים. אבל מקווה לקבל קצת עזרה, אני לא יכולה לממן טיפולים פסיכולוגיים, אני בכוחות עצמי, לעצמי, כפי שההיתי כל החיים שלי, מעולם לא הייתה לי באמת משפחה תמיד ידעתי מהיא בדידות, אמא שלא אהבה אותי כי הייתה עסוקה במה שאבא שלי עושה עם נשים אחרות, והיא עצמה עיניים כשידעה שמשהו רע קורה. אני חושבת אוליי לתת לאדם שאני אוהבת ללכת, כי אני רק מעקבת אותו בחיים, אני לא יודעת פשוט לא יודעת... אני כבר לא יודעת כלום.