האם יתכן כי פחד ממחויבות נובע מחשש לא לעמוד בציפיות הצד האחר? כלומר, תמיד כשהייתי צריכה לקבל עליי תפקיד מסוים אני סרבתי מספר פעמים מתוך מחשבה שאני לא אבצע את התפקיד בצורה הכי טובה ושיש אחרים שטובים ממני או שמצפים ממני משהו שאני לא אוכל לתת. כשהייתי קטנה תמיד ניסיתי לרצות את משפחתי (בעיקר את אימי) ותמיד היו לה טענות. האם יכול להיות כי החשש שאני לא אעמוד בציפיות של מישהו אחר יכול לגרום למצב כזה? ואם זה אכן כך איך אפשר לפתור את הבעיה? בתודה מראש אורלי
היי כן גם אני נוצלתי מינית...וזו באמת הרגשה חרא שרוצים למות. אני בחיים לא העזתי לדבר על זה...קשה לי מידיי . היא לא לבד...כולנו איתה למרות שהיא לא מרגישה זאת. תנסי רק להיות איתה כמה שיותר ולתמוך בה. ואל תנסי להוציא ממנה דברים בכוח..כי לא קל לדבר על זה. היא בטח מרגישה מטונפת , מגעילה , מלוכלכת ומסריחה...ורוצה רק לשטוף את גופה ...אפשר להבין אותה. עם השנים הכאב יעבור...אבל הצלקת תמיד תישאר בליבה , והיא לא תחזור להיות אותה אחת כמו מקודם (לפחות כך זה אצלי) . תהיי איתה...אבל על תלחצי עליה . מסרי לה חיבוק ממני , למרות שהיא לא מכירה אותי ואני לא אותה. עיניים עצובות
שלום לך, אכן כמו שמינימיקי ציינה, הבדיקה הפיזית מראה שהיא אינה בהריון. אולם החויה שחברתך עברה היא חויה מאד קשה, וכדאי להנחות אותה לפנות לאנשי מקצוע. ניתן לעשות זאת טלפונית ואנונימית לקו חם לנפגעות תקיפה מינית. וכן, ישנו אתר ברשת הנקרא "מקום" שמתמחה בסיוע לנפגעות ניצול מיני. לא כדאי להסתפק רק בבדיקה הגופנית. כמו שציינה עיניים עצובות, האירוע אולי ישכח, אך יותיר צלקת. ואנו יודעים שאם פצע מחלים מעצמו הצלקת שנשארת לעיתים, הינה גדולה. אולם אם הולכים עם הפצע לאיש מקצוע מיד כשזה קורה, הצלקת שנשארת, היא מינימלית.
אני מובטלת מזה שנה וחצי. לפני כן עבדתי כפרילנסרית, אך בגלל המיתון במשק נאלצתי לסגור את העוסק מורשה ולחפש עבודה בחוץ. מהר מאד הסתבר לי שאני בבעיה ונכנסתי למעגל מקבלי הקיצבאות. הגזירות האחרונות הביאו לכך שאני נאלצת לחיות מקיצבה של כ- 1500 שקל לחודש שאינם מספיקים לי, החוב בבנק שהיה מאד קטן לפני כן תפס נפח שאני לא יכולה לעמוד בו היום, ואני מרגישה כאילו במרדף אחרי הישרדות. איני יכולה לעסוק בעבודת משק בית כי כרגע קיימת נכות בשתי כפות הידיים (אמורה לעבור ניתוחים), אני מוכנה לעבוד בכל עבודה, אבל עד היום לא קיבלו אותי לשום מקום עבודה קבוע, ולמרות שמדי פעם אני עושה עבודות זמניות (הדפסות וכו), איני רואה את האור בקצה המנהרה איך לצאת מהמצב הנורא הזה. המצוקה הכלכלית החריפה את הבעיות הרפואיות שיש לי, כיוון שמחיר התרופות עלה ואין לי אפשרות לקנות תרופות שאני צריכה. כמו כן, מאדם שמח הפכתי להיות מאד עצובה, עצבנית ומרירה. ש…
שלום לך, אכן, מצב כלכלי קשה הינו סיבה לגיטימית להרגיש גרוע. וכולם כולם סובלים ממנו, מי יותר מי פחות. קשה, לכאורה לשמוח, כשמכתבי הבנק מאיימים מחד גיסא והתקוות נגוזות להן מאידך גיסא. אולם, כמו שראיתי בהודעתך למטה ("אני יכולה לשפר לך את האתר"), אינך אומרת נואש. וזה מצויין. את לא תוותרי, ותנסי להפיק תועלת מכל מה שאת מוכשרת ויודעת לעשות. וכך תצליחי לעבור עוד יום ועוד יום, עד שהמצב כאן ישתפר. יש לי תחושה, שבתוך שנה נתחיל לראות כאן אור. אבל זו תחושה וזו שאלה לכלכלנים. מאחר והפנית את השאלה, אלי, הפסיכולוג. ולא לרואה חשבון, יועץ מס, או כלכלן, אני מניח שאת מתעניינת בשאלה הרגשית. אזי כפי שאמרתי, זה לגיטימי להרגיש רע במצב הזה. אולם זה לא ממש עוזר. מה שיעזור לך רגשית ואף כלכלית זה להמשיך להיאבק. למצוא פרנסה ועיסוק מהגורן ומהיקב.
שלום לכולם, אני מקווה שאני לא מפריעה וזה בסדר לכתוב כאן הערות כאלה. (ואולי זה שטותי כי הרגשתי מן צורך שכזה...) רק רציתי לאחל לכל מי שפה (וגם אלה שלא) ולכל בית ישראל: שבת מקסימה ונהדרת, שבת של מנוחה ורגיעה, שבת של שקט וללא פיגועים... שבת של שלום ואהבה, אוהבת אליס.
שלום לך אליס וכולם, למרות שכתבתי בכללי היסוד, שבכניסה לפורום, שהפורום אינו לוח מודעות ואין להפכו לכזה, אני מקבל את הברכה שלך בברכה. ומציע אף להרחיבה. נוכל לעשות מעין קבלת שבת קהילתית, שתכלול הן איחולי שבת שלום והן משהו נוסף ייחודי לכל שבת. אולי משהו מפרשת השבוע. אולי שיר לשבת (לא חייב להיות שיר שלם, מספיקה שורה). ואפשר יהיה, אם נתמיד במסורת, להדביק זאת בכיתוב המתחלף המתעדכן שבכניסה לאתר. מה דעתך? מי יהיה או תהיה מוכנה להרים את הכפפה? לשלוח לי למייל את הנוסח כל יום ששי, ואני אפרסם, או בהתחלה שנעשה זאת כאן בפורום?
שלום לך אורלי, אכן, פחד ממחוייבות הוא פחד מלאכזב. אולם לאו דווקא את ציפיות האחר, אלא הציפיות של אדם מעצמו. את אימך הבאה אלייך בטענות, לא רק ששמעת בילדותך, אלא הפנמת לתוכך כקול האומר לך: נכשלת, טעית, אכזבת. ומאז את אומרת זאת לעצמך. ולכן את חוששת מביצוע משימה כזו או אחרת, כי האמירה שאינך עושה את זה כמו שצריך, בנויה בתוכך. למשל, עזרת לי לנהל כאן את הפורום לנוער. וניהלת אותו על הצד הטוב ביותר. אולם, אני מניח, שאת חששת שאינך עושה זאת טוב, והחלטת להפסיק. ואולי לא. על כל פנים, בעיני היית נהדרת בביצוע המשימה.