האחראי על הנחת
"שרון" נשמעה צעקה חלושה ומרוסנת "תבדוק שם שאין אף אחד", שרון חזר "אין. במעבר השני יש איש עם עגלה ושימורים זהו"
חבורת הנערים המשיכה להסתודד ביניהם, לאחר שהיו בטוחים, החלו לשים בכיסיהם שוקולודים וחטיפים. "לא להגזים, יראו..." ואיך שצעדו לכיוון היציאה, שלושה גברים הקיפו אותם. אחד שלף מארנקו תעודת שוטר. "תעמדו פה בצד".
בתחנת המשטרה של רמת השרון, החדר הקטן צר היה מלהכיל את כל חמש הנערים. ריח זיעה חמצמץ עמד באוויר, נמהל בריח הפחד שניכר על פני הנערים. "תרגע, התקשרנו להורים שלך, הם יודעים איפה אתה" אמר החוקר ונקטע באמצע דבריו "של כולכם. כן הם בדרך לכאן". במשטרה חיכו להגעת ההורים, ולהגעת חוקרת הנוער. מזה תקופה בעלי הסופר מרקט התלוננו במשטרה שגונבים מהם סחורה פעוטת ערך. לפי סוג הגניבות, הבינו במשטרה שמדובר בילדים. משהגיעו תלונות גם מחנויות סמוכות, החליטו להעמיד שם כמה בלשים סמויים. מה רבה הפתעתם, כשגילו שכל חמש הנערים, היו ילדים טובים. משפחות טובות ועשירות. כל אחד בן למשפחה שיכלה לקנות את הסופר על תכולתו, והיה נשאר לה עודף. אבל תלונה זו תלונה. עבירה זו עבירה.
"אני, גבריאל דליה, בן 16, בנם של אבי דליה ושל ציפי דליה. תלמיד כיתה י' בבי"ס רוטברג ברמת השרון, נמצאתי ביום 14.8.1994 בסופרמרקט שופרסל שברחוב סוקולוב 45, ובכיסי עשרים וחמישה חטיפי שוקולד מסוגים שונים. מאחר ובכיסי לא היו אמצעי תשלום, ניתן להניח כי לא התכוונתי לשלם על החטיפים הנ"ל...
וכך נמשכה מלאכת גביית העדות, מהחשודים.
חוקרת הנוער, כיאות למקצועה, עובדת סוציאלית, חיפשה את האיזון שבין הסיטואציה המאיימת, לבין גילו הצעיר של גבי, שמעודו לא היה מעורב בפלילים.
גבי סיפר לה שהוא הצעיר משלושה בנים. אביו עוסק בתחום הבנייה. יוצא את הבית בשעות הבקר המוקדמות, חוזר בערב, עייף, מתיישב מול "מבט לחדשות" ונרדם. הוא התקשה בלימודיו, והחליט שהלימודים לא בשבילו. היה מגיע לבית הספר, רושם נוכחות, ויוצא עם חבריו לשוטט בעיר. את החטיפים, צברנו בבית עץ, שבנינו בחורשה מאחורי בית הספר. כן, היינו גם אוכלים חטיפים, אבל היה כל כך הרבה, שאת הרוב לא אכלנו. לא יודע, סתם. משעמם. ענה לשאלתה למה גנבו מהסופר. מה יקרה איתי? מה תעשו לי? בית סוהר?
"לא" הרגיעה אותו חוקרת הנער. זו עבירה ראשונה ואתה קטין. נפתח לך תיק, תהיה תחת פיקוח של קצינת מבחן. תצטרך לפגוש אותה אחת לתקופה שהיא תגדיר, אחרי שנתיים, אם לא יהיו בעיות נוספות, נשקול לסגור את התיק ב.פ. "מה זה ב.פ.?" בלי רישום פלילי, כדי לא לפגוע בגיוס שלך לצבא. הבנתי שאחיך היה בצנחנים, בטח תרצה ללכת בעקבותיו. גבי הרים את שפתו הימנית בעווית של בוז "נראה לך?"
המדינה המחורבת הזאת, לא מעניינת אותי, רק אני מגיע לגיל 18, אני עף מפה. אני הולך חיים, ועסקים. מיליונר. התפאר גבי, ופתאום השתתק, קלט איפה הוא וכי גורלו תלוי לשבט או לחסד בידיה של חוקרת הנוער. נדם. השתתק. נראה כמתנצל. יותר מהכל הטריד אותו, כך סיפר אחרי ימים, מה יגידו הוריו בעיקר אביו. מבטו המאוכזב של אביו, שאותו כה תיעב, היה גדול עליו. מה יעשה לי? שאל בהתרסה, אך לא ענה, רק פחד.
אשת המקצוע, חוקרת הנוער, שהיא עובדת סוציאלית בהכשרתה, קלטה מיד את ההתפארות הריקה, והבהלה בעיניו של גבי. החליטה להרפות מעט מהיד המפחידה, ולחזק את היד המלטפת. היא מבינה, היא אומרת, שהוא לא פושע מועד, לא קרימינל בינלאומי. לכן, בשלב הזה, התיק הפלילי יישאר תלוי ועומד. אתה תגיע פעם בשבוע בהתחלה, פעם בחודש בהמשך, לקצינת מבחן, במקביל אם תרצה שנשקול סגירת התיק בלי רישום פלילי, אתה חייב ללכת לטיפול פסיכולוגי. לפגישה הראשונה עם קצינת המבחן, אני מצפה שתגיע כבר עם שם של פסיכולוג.
גבי לא הבין. בשביל מה? הוא התרעם,מה אני משוגע? פסיכי? מה הקשר בין מה שעשינו בסופר לפסיכולוג? שיגיד לי: לא יפה לגנוב? אני יודע כבר. אני מבטיח שלא אעשה זאת יותר.
"נראה לי שיותר מזה שרצית לגנוב ממתקים, ואפילו יותר מזה שחיפשת ריגוש כששיעמם לך, רצית להראות לאבא שלך, שכמעט לא בבית, שאתה כועס עליו. התחלת עם להפסיק ללמוד, ועכשיו הגניבות". גבי לא טיפש, הוא קלט מיד את הראש שלה. הרכין ראש בהבעה רצינית ואמר לה שהיא צודקת. חשב שבכך יפטר גם מהפסיכולוג וגם מהרישום הפלילי.
ממש לא, שנתיים קצינת מבחן, תיק תלוי ועומד, ושם של פסיכולוג.
בטלפון, ציפי סיפרה לי את מה שקרה. יש לי שלושה בנים. הגדול, כבר עזב את הבית. השני עדיין בצבא, צנחנים. הוא האחראי בבית על הנחת שלי. הקטן, גבי, אחראי לשערות הלבנות שלי ושל בעלי. מבחינה מסוימת, טוב שהעניין התפוצץ. חשבנו לקחת אותו לטיפול, כנראה גם לגבי, כמו לאחיו הגדול, יש לקויות למידה. לא אובחן, אבל גם לא לומד. בטוח שהוא גאון ובהרף עין יהיה מיליונר, רק אם לא יהיה לו הלחץ מאיתנו. אנחנו מגבילים אותו, הוא חושב. אי אפשר לדבר איתו. עכשיו אין לו ברירה. הוא חייב לבא. אמרתי לו פעמיים בשבוע. תוכל?
גבי הגיע. חייב לבא. מסתבר שלא התנו זאת בכך שישתף פעולה או בכלל ידבר. אמנם לא שמר על זכות השתיקה. להיפך. סיפר בדיחות, בעיקר גזעניות או סתם שטותיות. מאבק ישיר מולו, היה חסר תועלת לדעתי. חיפשתי משהו משותף. הצעתי לו לשחק שש בש. כאן הייתה היענות מלאה. בין שש לחמש, היו דיבורים. סיפר על אחיו הפראייר, שבצנחנים. שאוכל 'חרא' לדעתו. ומה יוצא לו מזה? כלום.
סיפרתי לו שאני שירתתי בצנחנים. ובאמת כמו שהוא מתאר, היה קשה מאד. קודם כל, קשה פיזית. קילומטרים רצנו, ערב ובקר. כל יום חמישי מסע. שבו אין לך מושג כמה שעות ימשך המסע? כמה קילומטרים? אם יפתחו בדרך אלונקות? או שכל זוג יסחבו זה את זה, בתורות, 'סחיבת פצוע'? כמובן המסעות התקיימו בלילה, גם הנוף לא נראה. אחת לשלושה שבועות, היה מסע קצר יחסית, כי למחרת יוצאים הביתה. אבל חלילה קיצור המסע לא נועד לשם כך שנצא רעננים. אלא כדי שנספיק להכין 'מסדר המפקד', שפירושו פריסת כל הציוד על המיטה לפי סדר מוגדר, כל פריט נקי ומבריק. כולל פרוק כל הכדורים מהמחסניות, והברקתם. 350 כדורי רובה מסודרים בשורות, מבריקים ונוצצים. ניקוי החדר והשירותים. לישון באותו לילה, לא בא בחשבון. 'לילה לבן' נקרא הלילה בעגה הצבאית. כמובן שהיציאה הביתה אחת לשלושה שבועות, הוקדשה לשינה בלבד.
גבי התפלא, שהסכמנו. מה אתם כאלה ציונים? מה המדינה נתנה לכם כבר? מה אתם צריכים את כל המאמץ הזה? רק שיחשבו שאתם גיבורים? מי צריך את זה? בחיים אני לא אסכים לדבר כזה.
להיפך, לא רק שלא התיחסו אלינו כגיבורים, באופן מכוון התיחסו אלינו כנמושות. כחסרי זכויות. בהתחלה, לא הרשו לנו לשים רצועת נשיאה לנשק. כל פריט, החל מתג היחידה, דרך רצועת הנשק, שלא לומר הכומתה האדומה, הצריך מסע, לא קצר, כדי שנרוויח את הזכות לקבלו.
גבי נראה מרותק. החל להתעניין. שאל שאלות. למה התייחסו אליכם כך? למה השפילו אתכם? מה הייתה המוטיבציה שלנו? למה זה נועד?
הדבר נבע משני דברים. אחד אמיתי, לדעתי, אחד הצדקה אינטלקטואלית. כל המפקדים, עברו אותם השפלות טרטורים קשיים, שנה קודם כשהיו טירונים. אמרו להם אז מפקדיהם, שגם הם היו צריכים להצדיק את עצמם, שככה בונים חיילים טובים. שוברים את האדם. שוברים את ילדותו וילדותיותו. כבר לא יגידו: זה לא פייר. כבר לא יתבכיינו על מר גורלם, ואז בונים אותו כחייל קשוח.
זה עובד? שאל גבי, שהתעניין מאד בלהיות גדול וחזק. לא בטוח שזה מה שעבד, בכלל לא בטוח שרק כך אפשר להשיג זאת, אבל אני יודע שהייתה לי זכות לשרת עם הרבה גיבורים. חזקים, אחד אחד. האחווה בינינו גדולה עד היום. גם היום אנחנו בקשר. מתגייסים אחד לשני, כלכלית ואחרת. אבל זה לא הדבר העיקרי.
גבי, שהיה כבר קשוב, פקח זוג עיניים. ידעתי שתהליכים נפשיים של התבגרות מתחילים להתחולל בו, התעניין. מה? מה הדבר העקרי? לי אישית, השבתי, הדבר הכי חשוב שקרה, שנוצרה בי תחושה עמוקה. חזקה. בלתי מעורערת, שאין דבר שאני לא יכול לעשות. את זה אי אפשר לקנות בשום מקום אחר.
כעסיו של גבי על העולם, ועל הוריו ומוריו, לא התעמעמו. הוא בא לפגישות, כי מחייבים אותו. מצידו, כל עניין הטיפול הפסיכולוגי, נועד לנמושות. לבנות חלשות. הוא שיודע הכל, חושב שכולם, בלי יוצא מן הכלל, כמעט, מטומטמים או סתם רשעים.
אחרי שפעם אחת, "שכח" לבא לפגישה, אמרה לו אמו, כי על המפגשים איתי, הם, הוריו משלמים. על פגישות שלא מגיע, הוא ישלם מכיסו. מדמי הכיס שלו. לאחר מכן, אפילו פעם אחת לא שכח לבא. נראה כי גבי ממתין. ממתין שיעברו השנתיים, שקצינת המבחן מחייבת אותו. גם אני המתנתי. המתנתי לשעת כושר. שהקירבה שנוצרת בינינו, שהאמון שהחל לרכוש אלי, שתחושות הכעס שלו יבשילו לביטוי בוגר.
ועוד משחק שש בש ועוד אחד. בהתחלה הקפדתי לשים לב, שיצליח לנצח במשחקונים ולו במידה. בהמשך, נראה היה לי שכבר לא באמת אכפת לו להפסיד. העניין שמצא בשיחות שהתנהלו בינינו, במהלך המשחק, גדלו והלכו. לרגע לא הייתי בטוח שגבי מגיע באדיקות, רק בגלל קצינת המבחן, רק בגלל שיושת עליו תשלום הפגישה, אם יבריז ולא יגיע בלי הודעה מראש, ובלי סיבה טובה. אולם מדי פעם, גבי, טרח להזכיר לי, ולעצמו, שמגיע, כי אין ברירה.
"הייתי עם החברה כל הלילה, כמעט לא ישנתי" פתח גבי עם בואו "אבל אני חייב לבא, אז באתי". גבי התיישב מולי, ושתק. דקה אחרי זה הוא נרדם. ישבתי מולו. שתקתי, חיכיתי. נלחמתי בעצמי, שלא אסיר מבטי ממנו ולו לרגע. שחלילה לא יעצמו עיני. כעבור ארבעים וחמש דקות, גבי פתח את עיניו, וראה אותי מביט בו עם חיוך מלא חיבה. "נראה לי, שנרדמתי לרגע". הבהרתי לגבי שזה היה קצת יותר מרגע, וכי עלינו לסיים המפגש. למרות שלא הייתה בפגישה הזו שיחה. לא נאמרו דברים חכמים או נבונים. לא שיקפתי לו את התנהגותו. בודאי שלא נזפתי בו על התנהלותו, הייתה זו, להרגשתי, אחת הפגישות הכי חשובות שהיו לי עם גבי. בעצם, אחת הפגישות הכי חשובות שהייתה לי עם מטופל כלשהו. לא ארהיב עוז ואומר, שהייתה זו אחת הפגישות הכי חשובות שהיה לפסיכולוג אי פעם, עם מטופל, אבל זה לא יהיה מאד מוגזם.
הבנתי את הרדמו של גבי, מעבר לעייפותו בגין הלילה הלבן שהיה לו, כנתינת אמון בי. הוא מרגיש שהוא במקום בטוח. מקום מוגן. הרשה לעצמו לישון ללא עין ערה תורנית. יתרה מזו, הסיטואציה בה השגחתי עליו בשנתו, שמרתי על חלומותיו, הייתה העברה רגשית, טרנספרנס, הכי רגרסיבי, ראשוני שאפשר. התינוק נם את שנתו, ללא חשש כשהאם מביטה ושומרת עליו.
ואכן הטרנספרנס לא הסתיים בפגישה זו. בפגישה שאחריה הגיע טרנספרנס חדש, אבל הפעם טרנספרנס שלילי. המון כעס וזעם עלה בו: "מה עשית בשבילי?" הרים גבי את קולו "סתם שיחקנו שש בש. כל מה שנתת לי, זה את השם שלך". המתנתי שתמלא שאת כעסו. בשקט עניתי: " נכון. זה מכעיס. אבל את המשפט הזה 'מה עשית בשבילי, רק נתת לי את השם שלך', רצית להגיד לאביך".
לו הייתי מכניס לגבי אגרוף בבטן, נראה לי שלא היה מגיב באותה עוצמת כאב. גבי נדם באחת. נעצרה נשימתו. עיניו הביעו שילוב של תדהמה ואימה. ולאט לאט, דברי חלחלו לתודעתו, עיניו החלו לדמוע. עד סוף הפגישה, לא נאמרה מילה נוספת.
למעשה, אמרתי לו בדיוק מה שחוקרת הנוער, אמרה לו שנתיים קודם לכן. היא אמרה לו שהוא כועס על אביו ולכן כדי לפגוע בו, נפלט מהלימודים, ועסק בעבריינות קלה. גבי, לא טיפש. הוא הבין בראשו את המילים שהיא אמרה. הוא אפילו הסכים איתה. אצלי חיכינו שנתיים עד שהיה מוכן באמת לקלוט זאת. כאשר בליבו היה זעם, והדמות הסמכותית, אני, עמדה מולו, כל שנותר לי לעשות, זה להטות את זעמו מעט הצידה, ליעד האמיתי.
ציפי התקשרה אלי בערב. "קרה משהו?" מסתבר שגבי הגיע הבייתה שותק. הלך לישון מוקדם. "ספרי לי מה קורה בימים הקרובים", ביקשתי.
אחרי הפגישה הזו, גבי חזר ללימודיו. ביקש מהוריו עזרה לשלם על שעורים פרטיים. מצא זמן, בין לבין, והצטרף לצופים. בהמשך נתמנה למדריך. כחצי שנה אחרי הפגישה המיוחדת, אמו אמרה לו שהם חושבים להפסיק את הטיפול. זה בכל זאת יקר. ונראה לה, שהוא במצב הרבה יותר טוב. לי בטלפון אמרה, שנראה לה כי גבי לקח על עצמו להיות אחראי על הנחת שלהם.
להפתעתה גבי לא הסכים להפסיק את הטיפול, ואמר שהוא ישלם על ההמשך מכיסו. וכך היה.
שנים אח"כ נודע לי ממנו, כשהגיע לפגישה, עם מדי חייל, נעליים אדומות. דרגת סרן על כותפותיו, את קורותיו. היה מ"פ באחד הגדודים בצנחנים, שנרשם ללימודים באוניברסיטה, ויתחיל ללמוד לכשיסיים את שירותו הצבאי.