השבת השחורה
"תפתח את הטלוויזיה. אנחנו במלחמה. משהו נורא קורה..." כך בשיחת טלפון שהעירה אותי, למחרת ערב שמחת תורה, כשליאורה החליטה להישאר בירושלים עם הנכד, ואני נסעתי לביתנו בהרצליה. המחשבה הראשונה הייתה, איזו החלטה טובה הייתה לנו. בטח אזעקות בירושלים, טילים, רקטות. ריצה לממ"ד. טוב שהיא שם. חשבתי שמתחיל עוד סבב של ירי תלול מסלול. ותוך יום או יומיים נחזור למצב הרגיל. פתחתי את הטלוויזיה. חשכו עיני. דיברו שם על פלישה להרבה קיבוצים. מאתיים הרוגים, אולי יותר. בעתה אחזה בי. לו ידעתי באותם רגעים, מה שנודע כעבור ימים ספורים, מעל אלף נרצחים, מעל מאתיים חטופים, הבעתה הייתה הופכת לפלצות.
"מי מוכן להגיע, אם יגייסו אותנו?" שואל בקבוצת הוואטסאפ, אסף, מפקד הפלוגה.
למחרת, צלצול הטלפון, העיר אותי. שמעתי את דרור "הערתי אותך? עוד שעה אני אצלך, עולים צפונה". דרור איתי במילואים, כבר שנים. אחת לשנתיים שלוש, אנחנו נפגשים ליומיים. מתאמנים. לא אמוני ריצה, גם לא תרגילי סדר. לא מתאמנים בירי או בכיבוש יעד מבוצר. פלוגת רפואה, עם שם מוזר שהוא ראשי תיבות של משהו, שאף פעם לא הצלחתי לזכור. דרור כמוני צוות של טיפול נפשי החובר עם פלוגה של רופאים וחובשים. האימון נועד בעיקר, על מנת ללמוד איך לתפעל את הצוות ואת הפלוגה.
זרקתי לתרמיל, מגבת, את תיק כלי הרחצה, עליתי על מדים. הספקתי לשתות קפה. דרור התקשר, מתעכב, הקפצתי את הבת למילואים, באיזור שלך, גלילות. כבר מגיע. דרור, מנהל מוסד בני נער מבתים הרוסים, בדרום. תושב אחד הקיבוצים, שם. ארשת פניו, כשהגיע, מתוחה.
בהתחלת הדרך, הנסיעה צפונה, לא נראתה לי שונה מכל התרגילים וימי המילואים, שהיו. מתנתקים מהבית. מהחדשות. הודעתי למטופלי אותו שבוע שלא אוכל לפגוש אותם עקב המצב. את המטופלים של יום ראשון, כבר הזהרתי במהלך השבת, שייתכן ונאלץ לדחות את המפגש.
עצרנו בדרך בתחנת הדלק שעל הכביש המהיר. להתרענן. קפה. משהו לאכול. תנועות של רכבים צבאיים, וחיילים רבים, הבהירו לי שלא מדובר ביום אימון. גם הצהלות של החיילים שנראות בדרך כלל, נמחו. חמורי סבר. שתינו בדממה את הקפה. דרור דיבר בטלפון בדרך. מאחר והרכיב אוזניות, יכולתי לשמוע רק אותו. תיאומים, עובדים, מי גויס. ואז הגיעה שיחה. שמעתי "אוי" ואז "לא". דמעה זלגה מעינו. דרור האט את הנסיעה, ופנה מהכביש. הבנתי שקרה דבר מה. חרף רצוני להתעדכן, בלמתי את עצמי מלשאול. דרור עצר את הרכב. יצא החוצה. התרחק והמשיך השיחה. "החברים שלנו נרצחו" אמר אחרי ששב לרכב. שתקתי. "זוג חברים טובים, היא פסיכולוגית שעובדת אתי, ובעלה, נרצחו בבית בקיבוץ. עד כמה שרציתי לשמוע יותר פרטים, לא שאלתי. "תרצה שאחליף אותך בנהיגה?" שאלתי חרישית.
"אני לא מצליח להבין את המפלצות האלה, חיות אדם. נכנסים לבית, זוג מבוגר. יורים בהם? ככה? היא אישה כה רחומה, כל יום שישי הייתה מתייצבת במחסום ומסיעה תושבים מעזה לטיפול בבית החולים תל השומר. כל יום שישי. ואז, נכנסים הכלבים האלה. גיבורים גדולים אלה, מול אזרחים מבוגרים בלי נשק ויורים בהם. ככה? מה זה?"
דרור אומנם לא פסיכולוג, אבל כעובד סוציאלי, בודאי למד, כמוני, על טבע האדם לפי פרויד ואחרים. האדם מלא דחפים אגרסיביים, חייתיים, משהו שהולך ונהיה מרוסן עם השנים. החברה, הנורמות החברתיות, התרבות כולה, מהווה כוח נגדי לדחפים הגולמיים. כשיש סתירה בין הדחפים לחוקי החברה, כמעט תמיד החוקים מנצחים, אפילו במחיר שהאדם נוקט במנגנוני הגנה. קוראים לזה בלשון העם תירוצים. לא, אני לא באמת רוצה לשכב עם הבחורה הזו, אומר לעצמו אותו זה שכפה עליו יצרו, אבל יודע שזה מעשה אסור, כי היא לא הביעה את הסכמתה. אבל בעצם הוא רוצה, והנורמות של התרבות, עוצרות אותו. כולנו, כמו המחבלים הללו, כולנו אכזריים בפנים. אלמלי מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו, יצר לב האדם רע מנעוריו, אומר הפסוק מספר בראשית. כולנו בלי יוצא מן הכלל, יצורים אפלים ביסודנו. שנים רבות של חינוך, עושות את שלהם. החברה מוקיעה פושעים, אנסים, רוצחים. אין הבדל מהותי, בינינו לבין הרוצחים בקיבוצים. כוחות הנוח'בה. ההבדל נעוץ בעמידה מול היצרים האפלים. ההתגברות עליהם. וזה לא פשוט להתגבר עליה. איזהו הגיבור? הכובש את יצרו. אלמלי הלחץ מצד התרבות והחברה, עלולים הדחפים לצאת החוצה ולהתממש.
לעומת זאת, תרבות שלא רק שאינה מעמידה כוח נגד לאותם דחפים אפלים, אלא אפילו מעודדת רצח. איטבח אל יהוד. חייבר חייבר אל יהוד. אותו כפר יהודי חייבר שמאן להתאסלם, כהצעת מוחמד, ואחריתו שנטבחו כולם מנער ועד זקן, נשים וטף. מה הפלא שישנה אצלם, התנפלות שכזו של יצרים אפלים חייתיים. ואין שם אפליה. כולם, יזדים, סונים, שיעים, נוצרים ויהודים. כולם דינם מיתה, ככופרים. לא נתפס, אבל אנושי. אנושי במובן המעוות של המילה. יצרים אפלים ורצחניים, ללא חומת מגן תרבותית. אבל שתקתי את הדברים האלה ורק מלמלתי "נורא".
כעבור שעתיים, הגענו למחסני החירום, של היחידה. החתימו אותנו על נשק. האווירה הכבדה המעיקה, התפוגגה ונשחקה, בתוך גלגלי הבירוקרטיה הצבאית. עומדים ומחכים. לא ברור למה מחכים. זה הזמן להתוודע למגויסים. חלקם מכיר כבר שנים ממילואים קודמים, חלקם צעירים, שהצטרפו למערך המילואים. עוד קפה שחור בכוס קלקר לבנה, שכבר שנים נאסרה למכירה, בשל היסטריה חדשה. מסרטנת? מלכלכת? מזהמת? כמה נעים לפגוש ידידה ותיקה כמו כוס הקלקר הלבנה. מה גם שלמדתי טריק, שעובד טוב יותר עם הכוסות הללו.
"כשהייתי בסדיר, לקחו אותנו למלא את התפקיד של נפגעים מדומים לתרגילי האימונים שלכם. אני זוכרת שאתה מהפנט. נכון?" פנתה אלי קצינה צעירה, שאך זה השתחררה משירות הקבע כקצינת בריאות הנפש. חזרה עתה, כך אמרה, מחופשת לידה. בנה בן שלושה חודשים. אבל היא התייצבה. עם תחושה של איום קיומי באוויר. סימן שאלה, מרחף מעל, האם האחים התאומים של כוחות הנוח'בה של החמאס, כוחות רד'ואן של החיזבאללה, יצטרפו למלחמה? באנו לכאן לומר לאותו נסראללה, לא. אנחנו כאן. שרק תעז. "כן, אני מהפנט, אם תרצי אראה לך איך אני מהפנט כוס מקלקר." מבטה המופתע אמר לי להמשיך "פעם קראו להיפנוזה 'מגנטיזם חייתי', אקח כוס קלקר בידי, ואפעיל עליה כוחות מגנטיים כך שתשאר תלויה באוויר..." עיניה צחקו, מסוקרנת ולא מאמינה. שפשפתי את ידי, כמו יוצר כוחות מגנטיים או חשמל סטטי, לפתתי את הכוס בשתי ידי, ולאט לאט שיחררתי את האצבעות הלופתות, והרחקתי אותן מהכוס. אף הרחקתי בין כפות ידי כך שברור שאיני אוחז בכוס. מה שהיא לא ראתה, שבעודי מדבר, קרעתי עם אגודלי את דופן הכוס הקרובה אלי, והחדרתי אותה פנימה. עתה הכוס תלויה על אגודלי, אולם מי שלפני, רואה שהסרתי את אחיזתי....
הגיעו כמה מנות חמות בחמגשיות. ועדיין ממתינים. מסתבר שמחפשים את האחראי על הנשקייה, שיביא לנו משטחים עמוסי כלי נשק. 16M ליתר דיוק. נמצא האחראי, נמצאה המלגזה, נמצאו כלי המלחמה. הסתדרנו בטור לפני רב הסמל הפלוגתי, הרס"פ, האבא והאמא של חיילי הפלוגה. כשהגיע תורי לעמוד מולו, וכששמע את מספרי האישי, הוא צעק לכולם. "תשמעו, יש כאן אחד שהמג"ד שלו, היה אברהם אבינו". לפחות מדים הבאתי מהבית. קיבלתי, קיטבג. שק שינה. חגור. שכפ"ץ. קסדה. כל אלו, צעקו אלי ואמרו, זה אמיתי.
ביעילות צבאית אופיינית, לפני רדת החשיכה, לא יצאנו משם. בערב הגענו למבנה של בית ספר. התגייסנו לנקות את המקום. טאטוא שטיפת רצפות. פרשנו שקי שינה, והלכנו לישון. למחרת כבר העבירו אותנו לגן ילדים. הפרידו בין צוות הרפואה לצוות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים. ועכשיו מתחיל משחק ההמתנה.
עומר, הרופא, מפקד פלוגת הרפואה, כינס אותנו "המלחמה, היא ממלכת אי הודאות". אמר. לא הכרתי את המשפט, אבל הריח לי כמו קלישאה נושנה, ולמרות זאת, כה נכונה. אולי פון קלאוזביץ', תיאוריטקן המלחמות. התמקמנו במקומנו החדש. התארגנו לקבל נפגעים. חיילים שחוו מאורעות זוועה. חרדות משתקות, ואובדן תפקוד. בינתיים, מתארגנים.
לפתע הרס"פ, רב הסמל הפלוגתי, הביא ארגז מלא בסנדביצ'ים מטופחים וארוזים, היישר ממסעדה של חבר. והנה מגיע סיר מרק מהביל, תרומה של תושבים מהסביבה. תמהיל של צבאיות גסה ומחוספסת ביחד עם פינוקי האזרחות. מדי חאקי, מבד גס, וסנדלים מהבית. שק שינה עבה ונוקשה, ומתחתיו סדין דק ושמיכה, שכמה הספיקו להביא מהבית.
המתח רב. לא ברור אם תפרוץ מלחמה בצפון. ברור שאם תפרוץ, גשם של טילים רקטות ופצצות מרגמה, ינחת עלינו. אנחנו ממוקמים בדיוק בין בור פיקוד הצפון לבין בור פיקוד חיל האוויר. שני מקומות מטווחים, ואנחנו באמצע. השכפ"ץ והקסדה, שנתנו לי תחושה שלא מדובר בתרגיל, אלא במלחמה, נראו עכשיו חיוניים להישרדות.
מעירים אותי בשתיים, תורי לשמור. לצאת משק השינה, שמרקמו נוקשה וריחו צבאי. להיקרע מקורי השינה שכה התקשיתי להיכנס אליה. הנעימות השברירית החלום שנמהל בנוקשות המזרון הדקיק שעל הריצפה. בעיניים טרוטות לחפש, את האפוד הצבאי המיושן והמהוה, שדורות של לוחמים, כתבו עליו שמותיהם, להבדילם משל האפודים של החברים. לעטות את השכפ"ץ הכבד שמגביל את התנועה. הקסדה הבלתי נוחה בעליל. ואז לצאת אל הלילה הקריר. לאתר את בן זוגך לשמירה. מקווה שהוא בירר מראש היכן ישנים המחליפים, אחרת לא נדע איך למצוא אותם, ונצטרך לשמור עד הבוקר. לפני ארבעים שנה, מדי לילה, אולי כל לילה שני, היה עלי למלא משימת שמירה שכזו. שלא כמו בעבר, הפעם גם התלוותה למשימה, תחושת התרגשות. מפגש מחודש אחרי כה הרבה שנים, עם חבר לא כל כך אהוב. עם רשימת השמירה במסדר הלילה ועם השמירה עצמה.
החשש הוא מפני חוליות "רדואן", חוליות מחבלים, שחדרו ובקלות רבה יסגרו את המרחק הקטן שבינינו לגבול. נרמז לי, שלא מצפים מאיתנו להילחם באותם פולשים. הרי לא מדובר בחיילים צעירים מגולני או צנחנים. תפקיד השומר, הוא לחטוף את הכדור הראשון. ואז הפלוגה כולה תתעורר. ואני לתומי חשבתי שלאחר שלושה תארים באוניברסיטה והסמכה כפסיכולוג מטעם משרד הבריאות, ערכי גדול יותר מהערך של מטרת דמות מקרטון. טוב שיהיה.
הסתובבנו סביב חצר בית הספר. מעבר לגדר. מאמץ את העיניים להתבונן בחשיכה מבעד השיחים. אם יש שם מחבל שאורב, בטוח שהוא מפחד יותר ממני. מחבל שנכנס לשטח המדינה, למתחם של הצבא, מניח שזה יומו האחרון עלי אדמות. הרי גם הוא כמוני עם אינסטינקט להישאר בחיים. ואולי לא? אולי הניסיון להשליך את תפיסת עולמי ורגשותי, עליהם, זה מקור הטעות של השביעי באוקטובר? אולי הם חווים אחרת ממני את העולם? את החיים והמוות? אולי מבחינתם, החיים יימשכו בוודאות אחרי מותם, אלא שהם ישתפרו מאד? אבל אינסטינקט חייתי של פחד, בטח יש להם, ניסיתי להרגיע את חששותי, בעודי מציץ מבעד לשיחים, מחכה לשמוע את הנקישה היבשה, של קלצ'ניקוב נדרך, או חלילה את רעשה החזק של היריה. ראיתי מקרוב, מה כדור 7.62 של קלצ'ניקוב, מחולל בגוף האדם. מזעזע. אדם נברא בצלם, אבל לא נברא בגוף המתאים לספיגת כדורי רובה סער.
המתנתי דרוך, לשמוע אולי רעש עלים מתפצפצים, רחש של תנועה. "בוא נמשיך את הסיבוב" בן זוגי לשמירה, עורר אותי מדריכותי. לגלגתי בתוכי על עצמי. מה אתה עושה מזה עניין. הכל בסדר. מה נבהלת. ועניתי לעצמי, כך גם אמרו לעצמם, ערב שמחת תורה אותם חיילים במוצבים בדרום.
מן הון להון, עברה שעת השמירה, הלכנו להשכים את מחליפינו. אין סיכוי שאצליח להירדם בחזרה, חשבתי לעצמי. והתבדתי. חזרתי להיות חייל צעיר, עייף, שנכנס לשק השינה, שק"ש, בדיבור הצבאי, ונרדם.
אחרי כמה ימים, של אזעקות, וכניסה למרחבים ממוגנים, הגיע בחור צעיר, מבוהל, על בגדים אזרחיים. שאל אם יש לנו תרופה נגד חרדה. אשתו הצעירה, קפאה מרוב חרדה. מבולבלת. באזעקה רצו לממ"ד. ואז קלטה ששכחה בחוץ את התינוק שלנו, בן השנה. "תביא אותה. נטפל בה" הצענו לו. "היא מפחדת, מסרבת לצאת מהבית". הוא רצה כדור הומאופתי להביא לה. התנדבתי לעשות ביקור בית, אבל בתשלום. הביט בי. נראה נכון לשלם. "אוכל להגיע לביתכם, בתמורה למקלחת". חייך. בביתם, פגשתי צעירה בת 22. מפוחדת. לחצתי את ידה. השארתי אותה בידי, תוך שהובלתי אותה לכיסא. דיברתי על כוחותיה. בחורה שעמדה בגבורה בכאבי הלידה, יש בה עוצמות. מעשה בראשית, עשתה לא מזמן. בראה עולם. יצרה אדם. ובעוד ידי אוחזת בידה, שאלתי אם היא מרגישה את האנרגיה והכוחות שאני מעביר. חיוך ננסך על פניה. לצערי, הצלחתי מדי. כי למחרת כבר לא באו. וכך איבדתי את סידורי המקלחת הפרטית.
הגיעו חיילים. הם היו בדרום. כלומר במרכז, ובשבת הוקפצו עם הידיעות הראשונות, לדרום. המ"פ שלהם, בחר במהירות קבוצה של חמישה לוחמים, נכנס לרכבו הפרטי. ודהר דרומה. בהגיעם שמעו קולות יריה. נרגשים, מעולם לא עברו טבילת אש. דרכו נשקים. הכינו את עצמם נפשית, לקראת קרב יריות. נכנס הרכב לקיבוץ, ואש תופת נפתחה עליהם. הם לא צפו את מה שקרה שם. הקרב הסתיים בשניות הראשונות. לפחות עבור המ"פ שלהם. הוא, מפקדם, פתח את הדלת המכונית, וצרור כדורים פילח את גופו מהצד, בין השכפ"ץ לבגדיו. נהרג במקום. משכו אותו אחורה. ירדו מהרכב מאחור. ירו. לא הבינו לאן הם יורים. סמל המחלקה, שהתמנה למפקד הכוח, ברגע שהמפקד שלו נהרג, הבין שאין להם מספיק תחמושת, אינם יכולים לעשות דבר מלבד להיהרג, החליט להחזירם לרכב ולנסוע בפראות רבה ברוורס. ומשם היישר לבית החולים, עם מפקדם. אולי יחיו אותו, למרות שידעו שלא. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם. לא הירואיות. לא סיפורי גבורה, עלילות והרפתקאות. נסיעה פנימה. בשנייה הראשונה מת המ"פ, וחילוץ עצמי לאחור. היו המומים. התקשו לתפקד.
ישבנו איתם כמה מטפלים. לא נראה היה נכון לתת לכל אחד מהם טיפול פרטני. הם באו ביחד. שותפי סוד. מחובקי יגון ופחד. עטויי אימה. הושבנו אותם במעגל. ביחד השלימו לכל אחד את תמונת האירוע. כל אחד הביא מקטע מזווית ראייתו, שגם היא הייתה מקוטעת וחסרה, ללא חיבור עם הזמן. "ישבנו ליד מרכז אשכול" מוקדם בשבת הקפיץ אותנו המ"פ. אני צריך ארבעה שיבואו איתי. אתה, הוא פנה אלי, כמובן, ברור לי כסמל במחלקה שאני בא, וגם אריאל וטל. הבנתי את הראש שלו, אריאל הנגביסט, זה עם מקלע "נגב" עם כוח אש, וטל שעשה קורס צלפים" דני סמל המחלקה, החל לתאר את היום הנורא, למן ההתחלה. לפחות ההתחלה שלו. הוא נראה כמעלה באוב זיכרון מלפני עידן ועידנים, למרות שרק ימים אחדים עברו מאז האירועים.
"מומו, מפקד המחלקה, נראה לא מרוצה, חשב שגם הוא צריך לבא, זיו המ"פ, קלט אותו, וכאילו בהמשך טבעי של פקודותיו המהירות, ולא כמענה לארשת פניו של מומו, הפטיר לעברו, אותך אני צריך כאן שתארגן את המחלקה ואת כל הפלוגה. נראה לי שעכשיו זו רק ההתחלה, תהיה לחימה בהמשך, התמונה של זיו אומר זאת, לגבי הלחימה בהמשך, במיוחד המילה המשך, לא משה לי מהראש. האם ניתן לראות על פניו סימנים שהוא יודע כי ייתקל בעוד כשעה במותו? בכיליונו מהעולם? המשך, זו מילה שמתייחסת לעתיד. לזיו העתיד יימשך רק שעה. לא הרבה עתיד. זיו לקח את הרכב הלבן שלו" דני הפסיק לרגע כשראה את סימני השאלה על פנינו, הפסיכולוגים והפסיכיאטר שסיפר להם את ההתרחשויות של אותו יום "רכב לבן, כלומר רכב לא צבאי שהצבא נותן למ"פ. לא רכב לחימה. דהרנו דרומה. בדרך לא היו הרבה דיבורים. מסתבר שהנסיעה הייתה יוזמה של זיו. לא קיבל פקודה מלמעלה, בטח לא פקודה מסודרת. חבר שלו התקשר לומר שיש שם בנחל עוז קטסטרופה. תביא נשקים, מהר, אמר לו החבר. לא היה נוהל קרב. לא ממש ידענו לאן נוסעים, בטח לא הייתה מפה שמתארת איפה כוחות האוייב ממוקמים, מה התנאים הטופוגרפיים, כמות אמצעי הלחימה של האוייב. שום כלום, כמעט לא היה זמן להילחם, בשמונה וחצי כבר הגענו" טל, ששתק עד עכשיו התערב "כבר בשמונה ורבע היינו תחת אש" דני התבונן בו, עצר את שטף דיבורו "כן, נכון. באמת לא היה לי ברור איך זיו נהרג כבר בשעה 08:22..." מבט מהיר של אריאל ספק זועם ספק מתפלא "איך אתה יודע בדיוק את השעה? היה לך זמן תחת מטח היריות להביט בשעון?" דני הביט בו "השעון" לא הבנתי "מה השעון?" שאלתי, דני הביט בי "השעון של זיו, נעצר, כנראה מהצרור שחטף, נעצר בדיוק על 8:22, זה למה"
נראה היה שדני מתעייף, ביקש כוס מים, אריאל ביקש להמשיך "כשקראתי בעבר על קרבות, על מלחמות, כך גם בסרטים, הקרבות היו ארוכים. עד שאתה נהרג בסרט, יש לך מספיק זמן להבין שאתה הולך למות. כאן הכול היה בשניות. הגענו, זיו פתח את הדלת, וטרח, צרור פילח את גופו. אני חושב שהוא היה מת עוד לפני שהראש שלו צנח קדימה. דני הבין מה קורה, וצעק לנו לרדת מאחור, אוייב מימין, הוא צעק" דני שלגם מכוס המים החד פעמית, הפלסטיק השברירי והעלוב למראה התערב "הבנתי מה קורה? עד עכשיו אני לא מבין" אריאל התבונן בו "טוב, ככה זה היה נראה לי. באמת כשאמרת אוייב מימין, חשבתי שראית משהו, מסתבר שהוא היה גם מימין וגם משמאל. יריתי לכיוון הכללי, מחסנית שלמה רוקנתי לכיוון. אין לי מושג אם פגעתי במשהו. אבל האש מימין נפסקה" טל שב והתערב "מה נפסקה, לרגע. כאילו מישהו שם החליף מחסנית" דני סיים את הלגימה האחרונה. נטה קדימה השעין את מרפקיו על ירכיו ולפת את הכוס, כאילו עשויה הייתה מקריסטל שביר ויקר, כאילו ניסה את הטריק שלי, של מיגנוט הכוס. עיניו נעוצות ברצפה שלפניו, כמו קרא את המשך דבריו משם "אנחנו קפצנו לרכב במהירות, כמעט ולא לקחנו איתנו תחמושת. לנגב היו רק שתי מחסניות, ולנשקים האישיים, מחסנית אחת או שתיים, ולהם נראה היה שיש תחמושת בלי הפסקה" דיבורו האיטי, כמעט מתנצל נמשך "הבנתי שלא נוכל להועיל שם בלי תחמושת ומול כוח גדול שכזה, לא ראינו אף אחד, אבל האש שהמטירו עלינו נראה כאילו מתוך עשרות אולי מאות קנים, אז צעקתי לכולם לחזור לרכב ולנהג שיסע מהר רוורס, הנהג נהג בפראות רבה עד שהתרחקנו כמאה מטרים משם הסתובבנו, אמרתי לו שינסע ישר לסורוקה. ידעתי באיזה מקום שזיו נהרג, אבל מה, אני רופא? קיוויתי שטעיתי באבחנה. וכך נגמר הפרק הזה בלחימה שלנו" דני השתתק, אריאל לקח אוויר, נראה שרוצה לדבר, אבל טל שנשען על מרפקיו וראשו נעוץ היה בריצפה לא ראה זאת, או שלא היה איכפת לו. וכאילו מדבר אל עצמו "זיו, המ"פ, הוא הבנאדם הכי חכם, הכי חזק, הכי הכי..." נראה כמחפש עוד שם תואר מאדיר "היה" התערב אריאל "כן, מוזר לי לדבר עליו בלשון עבר" מיהר טל לתקן "הוא היה בשבילי יותר גדול מכל עולמי, ופתאום, בהחלטה של רגע, כל גדולתו מתה לרסיסים, אם היינו עוצרים את הרכב מטר קודם, מטר אח"כ, יורדים מהרכב מאחור..." נזכרתי בשורה משירו של עמיחי: וכל אותה עת, מכונות יריה של הכרעות והחלטות יורות בקו ישר. פוגעות בידי, בכלבים, ברות הקטנה וביהודים שאינם מסומנים במספרים. והכל במקרה... כל כך הפוך מהביטוי 'לכל כדור יש כתובת', ממש לא. לפי עמיחי. הכדור עיוור. אדיש למי שפוגע בו, יורה בקו ישר, מי שעובר שם חוטף. והכל במקרה. בטיפול פרטני ואישי, לו היה טל מגיע אלי, ואחרי פגישות רבות, אולי הייתי מראה לו את זה השיר. תובנות על שברירות החיים, אבל במסגרת הזו, התערבות מהירה בעת לחימה, בקבוצה, אין לכך מקום.
אריאל החל לדבר באיטיות, כאילו ממשיך את דברי טל, ולא את מה שאולי רצה לומר קודם, ואולי קודם רק לקח אוויר ולא תיכנן לדבר "באמת, זיו היה משהו, בעיניים שלנו הוא היה ענק. אבל בשביל אמא שלו, בטח היה רק ילד. לי שאני בן 19, מישהו בן 23 הוא זקן. בהלוויה, אני מניח שהיינו יכולים לראות איך הילד של אמא שלו קורע לה את הלב" אמר ונדם "וזה עוד דבר, מיד אחרי האירוע, מומו קיבל את הפיקוד על הפלוגה, נשלחנו באופן מסודר לתגבר בצפון, לאבטח בסיס נ"מ, ואפילו לא היינו בהלוויה שלו" הוסיף טל.
"לא מצליח לישון בלילה, בגלל זה" הגיב טל, ודני הנהן בהסכמה בראשו "כבוד אחרון, להיות בהלוויה. אפילו אם זה רק מישהו שהיכרת זה מטריד, אבל זיו? שהיה הנערץ. כמו אלוהים היה בשבילי, לא להיות בהלוויה? זה מייסר אותי" דני המשיך להנהן, אריאל מלמל משהו בהסכמה.
"הלוויה זה טקס. אתם נושאים את ארונו על שכמכם, מאז שנפל. מה דעתכם, שתערכו טקס אשכבה, כשתחזרו לפלוגה, אולי מסדר, עם דגל, דברי הספד, מי טוב בכתיבת הספד שכזה?" נראה שהתעוררו וכאיש אחד אמרו: "אלי", ודני המשיך "כן, אלי ממחלקה 2, הוא איש של שירים ודברים כאלה". נארגן טקס יפה ואפילו פינת הנצחה במשרד המ"פ, פינה שנוכל לקחת איתנו גם למקומות האחרים שנשלח אליהם".
נראה היה לנו, שאפשר לסיים את המפגש הטיפולי הכבד. אחרי שלוש שעות, שישבנו איתם, שבהם הצלחנו לאחות את רסיסי הזכרונות שכל אחד הביא, לכלל סיפור קוהרנטי, מה היה? מי היה? וגם להקל מעט על רגשות האשם שלהם, על הבחירות שבחרו בשדה הקרב, על ההלוויה שהוחמצה, על דרך הזיכרון.
"אם מישהו ירצה לפנות אלינו, בהמשך, לבד, אתם מוזמנים. קחו את מספר הטלפון, נראה שנשאר פה עוד הרבה זמן". אמרתי.
חזרנו נרעשים, נרגשים, מבוהלים וכואבים, להמשך הפעילות הרגילה. למרות שלא הייתי ברכב מאחורי זיו, שלא ספגתי את ברד הכדורים שניטח עלינו, הישיבה עם אותם, נערים זקנים, נערים שהתבגרו ברגע והפכו לזקנים וכפופי כאב, נגעה בי. נכנסה לנשמתי, כמו הייתי שם. כמו התאבלתי על זיו שלא הכרתי, ולא אכיר לעולם. אזעקה שעלתה מהחמ"ל של פלוגת הרפואה, ניערה אותי מההתרפקות על היגון. מנשה, הרופא עלה על שכפ"ץ עטה קסדה על ראשו, ורץ עם שני חובשים לאמבולנס, שהחל לילל עוד טרם נסע. כעבור רגע נעלם בעיקול הדרך. "להיכנס לאיזור הממוגן. התקפת טילים" נשמעה צעקה מכיוון פלוגת הרפואה. רעמים עמומים רחוקים נשמעו. וכבר נמחה לי מהתודעה, כל המפגש עם חיילי הנח"ל שישבנו איתם.
והשקט חזר. הגיעה תרומה של מסעדה, עם אוכל טרי, חם ומהביל. אכלנו. וחזרה השיגרה המתנהלת בעצלתיים, עובר היום, יורד הלילה. הלילה אינני ברשימת השמירה.
מסדר בקר בשעה 7.00. פלוגת הרפואה, מחלקת בריאות הנפש, ומחלקת הרבנות לזהוי חללים, נעמדים בצורת ח. עומר יוצא ממשרדו, מדיו מגוהצים, נעליו מצוחצחות, מדיו ללא רבב. בניגוד חריף לחבורת המילואימניקים, שרובם נועלים נעלי ספורט, מדי ב' לא אחידים. חלקם בעלי שיער ארוך, חלקם בעלי זקנים, ואחרים בלתי מגולחים בעליל. עומר מתאר את ההקפצה שהייתה אתמול. נוזף בנו, שלקח יותר מדי זמן, בטרם האמבולנס יצא. לשמחתנו, זו הייתה התראת שווא. איש לא נפגע. אף חייל לא מת בגלל שאיחרנו. לאחריו השליש מקריא שמות. אחד אחד עונים "פה" או "נוכח" אולי "כן" ומדי פעם נקרא שם ואומרים לו "יצא הבייתה" או "בתורנות בחמ"ל". לאחריו הרס"פ נושא נאום נוגע ללב, מתבלו ברמיזות גסות ומצחיקות. " מי שרעב ופותח לו קופסת חומוס או טונה, בתיאבון. באהבה. תאכלו, אבל תסגרו את הקופסא אחרי, ותחזירו למקרר. לא רוצה לראות במטבח ארבע חמש חצאי קופסאות טונה פתוחים. בכלום זמן, נחטוף כאן הרעלה, ואז כל הפלוגה תרוץ לחרבן בהרים. נסראללה, לא יחכו עד שתגמרו לנגב את התחת...".
ביקשתי את רשות הדיבור. "כזקן השבט, רוצה להוסיף משהו" המבטים של האנשים פנו אלי. ניסיתי לפענח את הבעת פניהם. האם מתעניינים? אולי רוצים להרוג אותי שאני מטריד אותם ומאריך את מסדר הבקר? "חכם סיני אמר פעם, שמבוקשו שיהיה לו כל יום שתי מטבעות. במטבע אחד ייקנה לחם, כדי שיהיה לו איך לחיות, ובמטבע השני יקנה פרח, כדי שיהיה לו סיבה לחיות" השתתקתי לרגע. הקשב של כולם ניכר. "הפרח שאביא לכם, יהיה שיר. המשורר אלתרמן, מי שלא מכיר, זה האיש שפרצופו נמצא על שטר של מאתיים שקלים. אלתרמן ראה ייעוד בחייו לכתוב שירים, ולמרות שמלאכת הכתיבה, קשתה לו, הייתה לו כבדה ורצה לזנוח אותה, הוא לא הפסיק. וזה הולך כך: "עוד חוזר הניגון, שזנחת לשווא....". כשסיימתי, מישהו מחא כף, הצטרפו עוד כמה. אחרי מסדר זה, בכל בקר דיקלמתי שיר אחר. לגבי שאלתי האם זה לרוחם, או לצנינים בעיניהם, קיבלתי בהמשך תשובה, כשבמהלך היום, היו ניגשים אלי ושואלים איזה שיר אביא מחר, והיו גם שבאו וביקשו שיר כזה או אחר. מישהו אף ניגש ואמר לי, לאשתי יש יום הולדת מחר, תקדיש לה, בבקשה, את השיר, אצלם ואשלח לה. וכך, כמו הלוויים בבית המקדש, היתה לפלוגת הרפואה שיר של יום.
התקשר מג"ד של פלוגה שהחזיקה את אחד המוצבים. אמר שיש לו חייל, שחזר מ'נובה' המסיבה שהייתה בדרום. מבקש שנשוחח אתו.
הגיע בחור צעיר. צעדו הנמרץ העיד שאינו נמצא תחת התקף חרדה, או שהוא מרוסק מהאימה שעברה עליו. בשיחה, החל לתאר איך מיד אחרי שנשמעו היריות, קלט שיש כאן מתקפה של מחבלים, ולא רק רקטות ופצמ"רים. רץ למכוניתו אסף מישהו והחל לנסוע במהירות, בדרך ראה בחורה רצה וכושלת, בבהלה גדולה. עצר לה, נכנסה לאוטו. נסע במהירות ישר לעבר קבוצה אחרת של מחבלים שהגיעו מהכיוון השני. הסתובב על המקום ודהר לכיוון ההפוך, גם שם ראה מחבלים יורים, ניסה דרך אחרת, וגם שם מחבלים ירו בהם. כך נהג בפראות הלוך ושוב, הופך כיוון בכל פעם, עד שהצליח להיחלץ צפונה. נסעו במהירות מטורפת, עד ביתו במודיעין. שם הוריו הרגיעו אותם. הבחורה שאסף, לא הפסיקה להודות לו על שהציל את חייה. משטף דיבורו ומתוכן דבריו, היה ברור, שהוא לא חווה חוסר אונים. דווקא חווה תושייה רבה. חש מועצם מכך שבהחלטות של רגע בחר נכון והציל את עצמו ועוד שלושה.
נזכרתי בבדיחה, על אותו זקן בן 80 שהתיישב בתא הוידוי של הכומר וסיפר לו שיש לו מאהבת נשואה בת 35. הכומר אומר לו שיגיד שלוש פעמים את האווה מריה. ההוא שואל אותו, מה זה. הכומר מתפלא? אתה לא קאתולי? עונה לו, ממש לא, אני יהודי. הכומר מתפלא, אז למה באת לכנסיה להתוודות? ענה לו, אני מספר את זה לכול מי שמוכן להקשיב לי. נזכרתי וצחקתי בלב. כמובן שלא אמרתי לבחור. באמת ראוי שיתגאה בתושייתו הרבה.
"יש לנו עניין כאן עם בחור, מילואימניק, שמפחד. טוען שבמקצועו הוא טבח. מפחד להיות פה. תוכל לשוחח אתו?" פנה אלי אחד הפסיכיאטרים מהמחלקה שלנו "אה, עוד דבר, אבא שלו כאן מחוץ למתחם, רוצה לקחת אותו הבייתה" מאחר ואנחנו ממוקמים בתוך יישוב, כניסת האזרחים חופשית.
הגיע אלי הבחור. עיניו נראו מבוהלות. גובהו כמטר ושמונים וחמש, קומתו המרשימה, נראית מנוגדת למורך ליבו. זקן באיבו עיטר את פניו, כיפה שחורה לראשו. "בסדיר, הייתי טבח בחיל הים, אף פעם לא יריתי ברובה, רק בטירונות. הביאו אותי לכאן. חתמתי על רובה. קסדה. אני לא חייל קרבי" ירה במהירות את המילים. "ספר לי קצת על עצמך, מלפני המילואים" רציתי להרחיק את תודעתו מהבהלה העכשווית.
לא. הפגישה הטיפולית, לא התקיימה בקליניקה שלי. לא התקיימה בקליניקה כלשהי. רחוק מזה. גן ילדים שהוקצה לנו. לאורך הקירות היו מגולגלים שקי השינה שלנו. לידם הקסדות השכפ"צים והאפודים. מוכנים לרגע קריאה. כסאות קטנים של גני ילדים, שולחנות נמוכים. מבחינה מסויימת, תפאורת גן הילדים, תאמו את ילדיותו של הבחור כפי שנשקפה לפני.
אבא שלי חזר בתשובה. גדלתי כנער בישיבות. לא הייתי למדן. בטח לא עילוי. התחתנתי לפני חצי שנה. גרים כאן בקרית שמונה. אני טבח באחת המסעדות. בעצם עוזר טבח. ופתאום שולחים אותי לכאן. אותי? מה אני יודע? אף פעם לא הייתי לוחם. יריתי איזה חמישה כדורים בטירונות, וזהו. אני לא גיבור. אני לא אמיץ. גלגלתי בראש את עולמו, וחשבתי על קצה חוט שבו אוכל להתחבר אליו, ולהובילו נכון. "בישיבה בטח למדת שולחן ערוך. נכון? מבטו היה מלא פליאה. לא ציפה שהקצין מולו, מדי צבא, ללא כיפה, יגש דווקא לשם "כן" ענה בשפה רפה. "אתה בטח זוכר את ההלכה הראשונה במשנה ברורה?" הוא התעשת מפליאתו "אמרתי, לא הייתי תלמיד משהו, בטח על הלכות הבקר". הנהנתי בראשי והמשכתי "ההלכה הראשונה פותחת בהקדמה: יתגבר אדם כארי ויקום לעבודת הבורא. תבין זה לא התגברות חד פעמית, מאמץ אחד ויחיד. כל בקר מחדש. וכל בקר מחדש ההתגברות קשה, וצריך להיות עז כאריה, אמיץ כלביא" כאן כבר שב לסורו "אמרתי לך, אני לא אמיץ". כשהחל להתפלפל איתי, ידעתי שהצלחתי לחדור לתוך מגננותיו. "מה ההיפך מאמיץ?" הוא היסס לרגע, מופתע מחידת גן הילדים והפטיר "פחדן. לא?" חייכתי, "זהו שלא. ההיפך מאמיץ זה טיפש. גם האמיץ גם הפחדן מפחדים נוכח פני הסכנה, האמיץ מתגבר על הפחד. הטיפש נטול פחד. ואתה? מפחד. מצויין אבל תתגבר כארי. והמפקד שלך כבר אמר לך, שלא תצטרך לעשות לחימה עם הרובה, אתה תשב בחמ"ל, חדר המבצעים. הלילה תשאר כאן. מחר תבוא אלי שוב ותספר לי איך התגברת." הוא לא נראה מאד משוכנע, אבל הסכים. "אז מה לומר לאבא שלי שמחכה מחוץ לשער?" "תשאיר את זה לי, אני יוצא לדבר איתו".
ערב כבר, יצאתי מחוץ לחצר גן הילדים, עמד שם ליד רכבו, גבר לבוש כובע, זקן לבן גדול, מלא הדרת קודש "שלום, שמי ד"ר יעקב ואני איש בריאות הנפש כאן" ציינתי את תארי, כתשובה למחשבה שלו שלא נאמרה אודות העגלה הריקה והעגלה המלאה. "תראה, הילד הזה, לא מבין מה אתם רוצים ממנו. הוא לא חייל. אף פעם לא החזיק רובה. אני יליד דרום אמריקה" קטעתי אותו "אמריקה הדרומית" רציתי להמשיך בהטיית הכף, של עמדתו כאדם בוגר, תלמיד חכם ובעל בעמיו. שתק לרגע והמשיך "אני מכיר את הילד שלי. דודה שלו, אחותי, נכנסת ויוצאת מבתי חולים לחולי נפש, אני לא רוצה שגם הילד שלי יהיה עם טראומה, וגם אצלו יהיה כך, שיחזור הבייתה פוסט טראומטי".
שקלתי איך להגיע אליו במהירות, ולהעביר אותו צד. כמעט להעבירו על דתו. אסטרטגיית התלמיד חכם, לא תשרת את העניין כאן. עלי להעביר לו תחושת מקצועיות. להרגיעו. "פוסט טראומה, בהחלט תתכן. למעשה כל החיילים יעברו טראומות כאלה ואחרות, ולאחריהן יהיו פוסט טראומטיים. הבעיה אינה בפוסט טראומה, אחרי משבר. הבעיה כשנוצר בעקבות זה הפרעה. כלומר פוסט טראומה סטרס דיסאורדר מה שנקרא PTSD. וההפרעה הזו נוצרת, בעקבות חוויה של הנפגע, שלא תפקד, שהדברים יצאו מכלל שליטתו. אם הבן שלך, ילך עכשיו הבייתה, מה שירשום בתוך נפשו, זה כישלון. זה תחושת חוסר אונים. אם יישאר ויתגבר על חששותיו, ילמד שיש לו כוחות להתגבר. ואז הגורל של הדודה שלו, לא יהיה מנת חלקו. אתה יודע שבעברית יש כמה פירושים למילה משבר. אחד מלשון שבר. והשני זה לידה" נראה כמשתומם "כתוב בתורה, נדמה לי ישעיהו: כי באו בנים עד משבר, וללדת אין כוח" כלומר משבר זו תעלת הלידה, אולי כיסא היולדת. יותר משחשוב למדינה שבנך יישאר כאן, הדבר חשוב לו עצמו. שיוולד מחדש ויעריך את עצמו כחזק. עכשיו אני צריך את עזרתך. אתה צריך להעביר לו מסר מחזק. לא מרפה ידיים. תעביר לו מסר שהוא מסוגל. שיכול להישאר כאן. ושאתה סומך עליו. וכל זה למען בריאותו הנפשית". מה עשה את העבודה?הפסוק מישעיהו? הסמכות שלי כרופא נפש? הדרגות שעל כתפיי? לא יודע. אבל האב נראה שהסכים.
למחרת בחצר הגן ראיתי שוב את הבחור, חיוך נסוך על פניו.
ואנחנו מחכים. רעם גדול. שקט. ועוד אחד. כבר למדנו. רעש חזק, תותח מהסוללה ליד יורה. שריקה ואז רעם. יורים משם. כששומעים רק שריקה בלי הרעש של ההתפוצצות, כנראה שאנחנו במצב רע, נפגענו. בינתיים הכל טוב. שנהיה בריאים.
בבהלה הראשונה, בימים הראשונים קרה אירוע לא רגיל, שכמעט וחמק מתחת לראדר. אחד הקב"נים בצוות שלנו, בחור צעיר שלא הכרתי, נכנס לגן הילדים בו ישנו. ספק נסער ספק נרגש. "התחתנתי עכשיו" ברכנו במזל טוב "לפני סוכות?" שאל מישהו "לא. ממש עכשיו. בזום. עורכת דין, אני ואשתי הטרייה היינו בזום". מסתבר שהבחור הצעיר כבר ידע עלילות רבות. התגרש לפני כמה שנים, הכיר בחורה צעירה, נולד להם ילד, וכשהוזנקנו למילואים, חברתו, אם בנו, חששה, כמו כולנו, שהנה פורצת מלחמה והיא תיוותר לבדה עם התינוק. ביקשה, הפצירה, דרשה, שיתחתנו באופן רשמי. על כן הבהלה והמיידיות. "מה? באמת? כך בזום?"
זממתי הפתעה. שלחתי הודעה לחבר שלי, שהינו דמות ציבורית מוכרת, סיפרתי מה שקרה, נתתי את שמות החתן והכלה, ושאלתי אם יאות להקליט להם ברכה. אכן, הוא נענה מיד. העברתי לקב"ן שהעביר לאשתו הטרייה. "אתה לא יודע איך מירי התרגשה. המון תודה. כמה שימחת אותה" הופתעתי לשמוע עד כמה המחווה הקטנה ריגשה אותם "מצווה גדולה, לשמח חתן וכלה. וחוץ מזה" המשכתי בציניות "בהכירי אותך, ומה צפוי לה ממך בעתיד, חשוב מאד לשמח אותה". מכיוון שכה שמחו, פניתי למטופל לשעבר, זמר ידוע וביקשתי ברכה גם ממנו. המחווה חוללה פלאים והתרגשות אצל בני הזוג. אם ככה, נכפיל את השמחה, חשבתי, וגם רציתי להסוות את אותו זמר, שמא מישהו יישאל מה מקור ההיכרות איתו.
כתבתי לידידה שעובדת כמפיקה עם אומנים רבים. שטחתי הסיפור בפניה. אחרי יומיים, מבול של סרטונים אישיים ממיטב אומני ישראל, הציף את בני הזוג. זמרים, בדרנים, סטנדאפיסטים, היו ששרו להם, היו שהצחיקו, והכול אליהם אישית בשמותם.
ברוב כפיות התודה שלי, כתבתי לידידה, כי הכלה מאד אוהבת את שלמה ארצי. תראה, שלמה בד"כ לא עונה לבקשות כאלו, קח את מספר הטלפון שלו ותנסה אתה, ענתה לי. ישבתי וניסחתי הודעה לזמר האהוב. הפלא ופלא, שלח ברכה. הקדים לומר שעכשיו הוא עובר בין הלוויות ומקומות עצובים, וטוב, מפעם לפעם לברך על אירועים משמחים.
ניגש אלי יעקב מפקד צוות זהוי חללים. מוטרד מאד, עד מפוחד. בשפה לא ברורה עם מבטא רוסי כבד, אומר לי שהלילה חלם, והוא אף פעם לא זוכר חלומות, אבל הלילה חלמתי שפיניתי חלל, והתחלתי בתהליך הזהוי. כשבאתי לקחת טביעת אצבעות, החלל אחז באגודלו המנותקת מגופו והגיש לי, משל היה זה צרור מפתחות, ואז שאל אם בדקתי את לוחיות הנעליים. יעקב נראה מוטרד ומפוחד. גם באזרחות כמתנדב במד"א, הוא מתעסק בהרוגי תאונות דרכים. אומר שבזמן האירוע הוא מצליח להתנתק לגמרי. פועל כרובוט. אבל החלום הזה היה כה מוחשי. "זו בדיוק אמונתך" הצעתי לו. אין מי בישראל, גם לא האתאיסטים, המאמינים האדוקים באבולוציה, שרציונלית, אחרי מות האדם, לא רואים בו אלא עצמות ואברים, שלא יראה בעבודת זהוי החללים, עניין חשוב. חלק יראו בזה חשיבות עבור המשפחה. חלק אפילו עבור הארגון, הצבא, לדעת לגרוע ממצבת כוח האדם, אולי משרד הבטחון אגף המשפחות השכולות, אבל עבור יעקב ואמונתו, בראש ובראשונה עושה זאת עבור כבוד המת. האמונה בהישארות הנשמה. "החלל שבחלומך, בא לומר לך, תודה. בא לומר לך שאכן אתה עושה את המלאכה הנוראית, עבורו". הנהרה שפשטה על פני יעקב כששמע את דברי, נתנה לי תחושת סיפוק על שעזרתי לו וטיפלתי בכבוד החי.
יום שלישי 24 אוקטובר 2023