משאית הדלק התנהלה לאיטה, מתפתלת עם הכביש במעלה ההר. יופי הצמחיה העבותה בצד הכביש, לא הצליח לעמעם, ולו במקצת, את תחושת המחנק והמלכודת שלי. כביש צר, קו הפרדה לבן רציף. טור ארוך של מכוניות עוקב אחרי. גם ללא כוחות על, יכולתי להיות בטוח מה עובר בראשם של שאר הנהגים. כעס חנוק, תסכול וחוסר אונים. הנחמה היחידה שמצאתי, שאם נהג עצבני שבא מולנו יחליט לעקוף בלבן, יפגוש קודם את המשאית, לפני שיגיע אלי. חס וחלילה, נזפתי בעצמי, איזה מחשבות נוראיות? ביטוי לתסכול, הבנתי. הוצאת אגרסיה דרך תסריטי אימה.
בדיוק ברגע זה, הגלים האלקטרומגנטיים, של אנטנות תא השטח בו הייתי מצאו אותי. "היי, מה העניינים? הכל טוב? תגיד, יש לך מקום בקליניקה לעוד זוג מטופלים?"
שמחתי לטלפון שהסיח את דעתי ממשאית הסולר, ואולי זה בכלל נפט. ובכל זאת נזפתי "ככה אלי? בלי שלום? ישר עסקים?"
אלי התנצל, הוא באמצע פגישה. המכון שלו קיבל מכרז של המשטרה. עשר פגישות לכל שוטר. אנחנו כאן מלאים. ויש כאן זוג שוטרים חמודים, נשואים, ילדים. הוא לוחם ימ"מ היא שוטרת מקוף. מגיע לשניהם עשרים פגישות, עשר כל אחד. "מתאים לך?"
ואלי המשיך בהתנצלות, מאחר וזה היה מכרז, הגשנו הצעה נמוכה. אז התשלום לפגישה, הוא לא משהו.
כעבור שבוע, נרגשים ונבוכים, נכנסו השניים. "זה בסדר, שבי פה" אמר ארי בשקט לאילנית. ארי התיישב בכורסתו, רגליו נטועות בקרקע, ידיו החסונות נשענות על ברכיו, מתח שריריו מסתיר, אך בקושי, את המתח שבנפשו. לוחם. מוכן לעת קרב. מה לו ולפסיכולוגים. נתקלת מימין! אש! את זה הוא מבין, אמר. לפתור בעיות עם פטיש חמש קילו, או עם 5.56, אני מבין. אבל עם אילנית, זה לא עובד. היא לא מבינה שיש הקפצה? חדירה? אולי חשד במכונית תופת? זה מעכשיו לעכשיו, אני לא יכול להודיע שבוע מראש. ואילנית מסכימה איתו, ואומרת שבטח היא מבינה את זה. אבל בין הקפצה להקפצה, הוא החליט שנגור בישוב ליד ג'נין. לא נראה לו שקצת מוגזם להשאיר אותי לבד, שלושה ילדים קטנים, בלי עזרה? התחננתי שנעבור לנתניה, ליד ההורים שלי. אמא שלי, אחותי, יכולות לעזור. ועוד אני בהיריון. הרביעי, אולי רביעית, זה לא פשוט. הוא רץ, חוטף את הנשק, חובר לחבריו. אני לא אומרת. הם אמיצים. שומרים על עם ישראל. אחד אחד. גיבורים. אבל הם ביחד. ואני לבד.
והכי גרוע, מבחינתה, שהם קדושים. אסור להתלונן. נכון, הם עושים עבודת קודש. מסכנים את החיים שלהם, על בסיס יומיומי. אבל גם פה מסוכן. בשבוע שעבר היה ירי משם. "נו, באמת. זה היה יריות שמחה באוויר. חתונה שם". אתה רואה, הגיבה אילנית, אין לי אפילו זכות לפחד. ואם מישהו שם יהיה שמח מדי או שמכוון לא טוב? מה אז? ואם אחד הילדים יחטוף כדור, איכפת לי אם זה היה מתוך שמחה? כדור תועה?
עצרתי את שטף דיבורם הכועס. עברו ממצב מנומס ומהוסס, למצב של אש צולבת, בתוך פחות משלושים שניות. הרגשתי אמפתיה והזדהות עם ארי. באמת לא הבנתי, מה היא באה אליו בטענות. ואחרי חלקיק שניה, התעשתתי ונזפתי בעצמי, נזיפה חמורה.
ההזדהות האוטומטית שלי עם ארי, באה עם הרקע שלי. לוחם בצנחנים. נשקים, תחמושת, אפודים ותרגולות, הציתו בי שוב זכרונות עבר, שכה כמהתי אליהם. לא בגלל שהיה כה טוב. בדיעבד היה טוב, אבל לא בגלל זה. בגלל שנקטע שירותי בתום קורס קצינים. נקטע באחת. באימון. מהמדבר. במסוק. פגיעת ראש. חצי שנה בהדסה. בלי הכרה. עם המון געגוע וכמיהה.
התעשתתי מיד. "זוגיות אינה תחרות מי צודק". הרי לפני שש שנים ושלושה ילדים, "וחצי" תיקנה אותי אילנית, החלטתם להינשא. אהבה? משהו?
היה מעניין לשמוע את הסיפור המיתולוגי של הכרותם, בשני קולות. הקול הגברי. הקול הנשי. לפעמים הסיפור כה שונה. מעניין איך אצלם. "הגעתי, עם היחידה" פתח ארי בקול גברי עמוק קצת צרוד, באיטיות של מפקד הנותן דגשים אודות המשימה שלפני 'היחידה'. "הייתה הקפצה, דווח על הכולירות שנכנסו עם רכב" מהר מאד התברר שזו הייתה אזעקת שווא. קיבלו אפטר, של 24 שעות. היו בבניין המשטרה, השאירו ציוד ונשקים, במבנה. יומנאית חמודה חייכה אליו. התעניינה בשלומו. אם אכל. שתה. שיחה נחמדה וקלילה, עם בדיחות קלילות רצו ביניהם. מהון להון, סיימה את משמרתה ובאופן טבעי המשיכו לשוחח בפאב סמוך. משם התגלגלו לביתה. אחרי שבועיים, סיפרה לו אילנית שהיא בהיריון. "לקחתי אחריות", התחתנו, ולפני שהספיקו לחשוב על עתידם, כבר היו להם שלושה ילדים.
אילנית חייכה בהסכמה, העירה שחסרות בסיפור כמה מילות קישור רגשיות. "כן, בטח. מצאה חן בעיני. במיידי." מיד ארי פלט. אילנית שהכירה את ארי וידעה שלהוציא ממנו רומנטיקה, זה קרב אבוד מראש, ותיארה בצורה הרבה יותר רכה את המפגש. מכל הגברים המסוקסים, עם הקסדות והאפודים, מיד ארי מצא חן בעיני.
"איך?" שאלתי את ארי.
"תשאל אותה. מז'תאמרת"
כשאומרת אילנית אתה, ארי מוצא חן בעיני. מי עושה את הפעולה? נכון שהביטוי מובן בדרך כלל שהיא סימפטה אותך. אבל המילים, אומרות הפוך. אתה הבטת בעיניה ומצאת שם את החן שיש בעיניה. כשאילנית אומרת....
"רגע. לא הבנתי. מצאתי חן בעיניה, כי אני נחמד, אולי יפה, אולי חזק. אני לא עשיתי כלום, לפחות בהתחלה."
"אם הביטוי היה מצאתי חיוך בשפתיה, או אפילו מצאתי פלולה על אפה, נשמע מובן יותר מי עשה את הפעולה?"
מכיוון שהצלחת למצוא אולי ליצור אולי להוציא ממנה את החן שיש בה, אני מתעניין לדעת איך הצלחת?"
מכאן יכולנו לברר איך באמת הם שדרגו אחד את השני. איך שניהם, נהיו טובים יותר בעקבות הזוגיות. זה לא אחד ועוד אחד שווה שניים, אלא הרבה יותר. בהתחלה אחד ועוד אחת נהיה המון, בהמשך גם שלושה ילדים "וחצי" תיקנה אותי שוב אילנית.
מצד אחד, בתחושה של אילנית, ארי בגבורתו ועוז רוחו שבא להגן על כל עם ישראל, מזניח ושוכח אותך. מצד שני ארי מספר, ואת הסכמת איתו, שמיד כשנודע לו שאת בהיריון, הוא לקח אחריות. ומצידה של אילנית, בעוד היא דואגת במו גופה, להרחיב את המשפחה, ונושאת בקירבה את ה'וחצי', אינך נותן דעתך על שלומה ובטחונה.
נמצא פיתרון. שכרו דירה ליד הוריה. מכיוון שהוקצו להם 20 פגישות, נגענו בדברים העיקריים, וחיפשנו ביחד פיתרונות. שלום בית התרקם והלך באותם פגישות. משלי נתתי להם את הפגישה העשרים ואחת. "על חשבון הבית". בהערכה לכם ולזוגיותכם הטובה.
"שמעת חדשות?" התקשרה אלי אילנית, כעבור שלושה חודשים. "ילדת? מזל טוב" עניתי בשימחה. "כן ילדתי לפני חודש, אבל אני מתכוונת לחדשות ברדיו" היה קרב בג'נין, בו נפצע קשה לוחם ימ"מ. ארי, חטף כדור בראש. בעודה מניקה, את תינוקה שאך זה נולד, הגיעו חבריו של ארי לביתם, והבהילו אותה לבית חולים רמב"ם. שתספיק לראותו. להיפרד. הלוואי ולא. הלוואי ויצילו את חייו. הוא כרגע בחדר הניתוחים. אנחנו איתך, נשמור עליכם, הבטיחו חבריו. אילנית לא הבינה מה מתרחש סביבה. אמה באה לשמור על התינוק. בבגדי בית, גוף לאה לאחר מאמץ הלידה, במהירות בבהלה, הבהילו אותה לבית החולים. בתחילה לא רצתה לנסוע. "תראו איך אני נראית" ביקשה שעה להתארגן. דחקו בה לבא איתם. רק בפאתי חיפה, החל לחלחל למוחה, שמשהו נורא קרה. כשהגיעו לפתח בית החולים, חרדה פשטה בגופה. ידיה החלו לרעוד. "מה קרה? ארי חי? אל תעבדו עלי"
ההכחשה הראשונית, שעזרה לה להתארגן על עצמה, החלה לפוג. פלצות אחזה בה. ארבעה ילדים קטנים. מה אני עושה? ארי, אהבת חיי. מה איתו? התפללה חרישית לבורא עולם. "יהיה בסדר" הרגיע אותה מפקד היחידה, שישב לידה וחיבק אותה "ארי, חזק. הוא יצא מזה." כשהיה בחדר הניתוחים, ישבה עם עצמה. ואז התקשרה אלי. ביקשה סעד. רמזה שתשמח אם אבוא.
כעבור יומיים, התייצבתי ברמב"ם. ארי כבר בהכרה. מטושטש. ראשו חבוש. כדור חלף בסמוך לרקתו. הקסדה שחבש האטה את עוצמת הכדור, שפגע בו. חלק מגולגלתו הוסרה. בחלקה ע"י הכדור, בחלקה בניתוח.
כשהגעתי לבית החולים הדסה בירושלים, הגעתי עם מסוק שפינה אותי מהנגב. המראות שראיתי, מן הסתם היו קטועים יותר בזכרוני. אבל אותם ריחות בחוץ ובגנים. החלוקים הלבנים, השקט השורר במחלקת טיפול נמרץ בולט על רקע המהומה של המסוק וריצת האלונקה במסדרון. התחושות שבו אלי עתה ברמב"ם. חוסר אונים נמהל באי וודאות. "זה תהליך ארוך, לא קל. אבל הוא יצא מזה." חיבקתי את אילנית. לא יודע מה יקרה עכשיו, עניתי לאילנית, אבל אני יודע, שאתם מוגנים. נצליח להתמודד עם זה. "הזוגיות שלנו כמעט התפרקה לפני שבאנו... איזה מזל שהגענו... הכנת אותנו להתמודד עם האסון... מה נעשה עכשיו?...."
התהיות על העתיד. ישוב ללכת, ישוב להכרה מלאה, יוכל לתפקד? טוב, ברור שלמשטרה, לימ"מ הוא כבר לא יוכל לחזור. ועכשיו דור, הבן השני, כועס על ארי. טיפש, הוא אומר, למה לא התכופפת? ואיך מסבירים את מה שקרה לרון, הוא רק בן שלוש. המון שאלות שאלה אילנית. ביטאה את אי הוודאות, המאיימת עליה. העולם השתנה, קרס. הצעתי שעכשיו נתרכז במה שקורה עם ארי בבית החולים. ואת מה שיקרה בעתיד הקרוב והרחוק, נשאיר כרגע בצד. אמך ואחותך בבית עם הילדים. תעבירי להן מסר שתעברנה לילדים, שקצת קשה עכשיו. מטלטל. מפחיד. אבל יסתדר.
שלושה שבועות אחרי, באתי לבקר את ארי בבית לוינשטיין. זכרונותי מהמקום רבים, אחרי שהשתקמתי מהפציעה שלי, הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. אחרי תואר שני, היה עלינו לבחור מקומות לסטאז'. בחרתי באברבנאל, ובבית לוינשטיין. אך טבעי היה לי לעבוד עם נפגעי ראש טראומטיים. למדתי להפריד בנפש פנימה, בין מה שקרה לי לבין החיילים והצעירים בהם טיפלתי. למדתי גם להשתמש בחוויותי האישיות לעזרתם. כמו עם החייל שנפל מצוק, וקיבל מכה במצחו. האזור שאחראי על הדיבור, נפגע בשני צדדי המוח. האיזור שאחראי על המילים, לא נפגע. והוא לא הצליח להפיק קול, תיקשר בכתיבה. בארוחת צהריים, חברה, קלינאית תקשורת, אמרה לי שאינה מבינה. ניר אמנם לא יכול לדבר כרגיל, אבל קול כלשהו יכול לצאת ממנו. חזרתי בדמיוני לימים הארורים בהם לא הבנתי מה קורה סביבי במחלקה הנוירולוגית בהדסה. ניסית להתחבר דרך זה לתחושת ניר. למחרת כשנפגשתי עם ניר, אמרתי "תראה ניר, הכל נראה לך שונה והזוי. רגע אחד הייתה במדבר יהודה ורגע אחרי היית בפיג'מה בבית חולים. הכל נראה לך משונה. לא אמיתי. ועכשיו כשאומרים לך, שאתה מדבר, הקול שאתה שומע שיוצא לך מהפה, זה לא הקול שלך, וזה רק מוסיף על תחושת ההזיה. אז נכון, זה לא הקול הרגיל שלך, אבל בשביל תהליך השיקום שלך, חשוב שתשמיע אותו. בצהריים חברתי בישרה לי בשמחה "ניר החל לדבר" כמובן לא הקול הרגיל, לחישות יותר מקולות, אבל מתקשר בדיבור.
הפציעה שלי. האשפוז שלי. העבודה שלי עם נפגעים, קיבלו את פני בשערי בית החולים. בלב כבד וחושש, עליתי למחלקה חמש. מהמעליות למסדרון המוכר. אותם ריחות. שינויי אנשים. ארי במיטתו, חבריו ליחידה אצלו. המתנתי בחוץ. חרום או לא, יש לשמור על סודיות רפואית.
חסון מאד, אחרי חודשיים ארי יצא מבית החולים. הועבר לטיפול משרד הביטחון. הוא ואילנית ביקשו לבא אלי לטיפול. בעבר כשהוצע לי לעבוד כ'ספק מורשה' של משרד הביטחון, נעניתי בחפץ לב. אולם כאשר נשלח אלי בדאר ערימת טפסים בעובי של ספר, שבו מלבד השם שלי, לא הבנתי מה צריך למלא בכל רובריקה, חפץ הלב שלי, השתנה לסירוב מוחלט. נמצא סידור. הם משלמים לי ומגישים למשרד את הקבלות ומקבלים החזר כספי.
"לא יאומן. חזרנו אליך" ארי חייך. חשבתי לעצמי, מה ההסתברות, שבאופן לא מתוכנן, יפנה אדם שנפגע בראשו, לפסיכולוג שעבר חוויה דומה, שגם הוא נפגע בראשו? ומה הסיכוי שדבר כזה יקרה שלושה חודשים, מראש. שלושה חודשים לפני שהוא נפגע בראשו. קארמה? השגחה עליונה? איך נקרא לזה?
ארי על הרגלים, מלבד גומחה ניכרת בצידי גולגלתו, שמתלבט אם לעבור ניתוח להשתלת לוחית, מתחת לעור, נראה כמיקודם. אך שום דבר לא כמיקודם. זו גירסה הרבה יותר קיצונית שלו. הרגש המועט שידע להפגין בעבר, אחרי פציעתו התעצם. תגובות רגשניות, כמעט ילדותיות. קשיחותו הפכה לכעסנות. התקפי זעם בבית, אומרת אילנית. שדה הראייה שלו צומצם, אינו יכול לנהוג. אילנית מסיעה אותו מהכא להתם ובחזרה. את הילדים היא מסיעה לבית הספר. כל אלה הביאו לשינוי הכי גדול, שלא ניתן כלל לחוש בלי שמכירים אותו, אותם מקרוב. ארי איבד באחת את המקום שלו כראש המשפחה. כמוביל. תלותיותו לא הסתיימה בענייני הנהיגה. הנהיגה רק סימלה זאת. מעמוד התווך של המשפחה, הפך לילד החמישי של אילנית. והיא? בכלל לא מוכנה. טענותיה כלפיו, מרירותה הלכה והתעצמה. ארי המשיך ללכת לבית לוינשטיין, כחולה אמבולטורי, לא ישן שם, אך פעמיים בשבוע היה מגיע להמשך טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. בין השאר, היו לו שיחות פרטניות, עם פסיכולוג שעבד שם.
"גם לי מגיע. לא?" התריסה אילנית, כל עולמה התהפך. נכון שפיזית לא נפצעה, אבל כל עולמה התהפך. היא ממשיכה לעבוד במשטרה. ממשיכה לטפל בילדיה הקטנים. ממשיכה לטפל בתחזוקת הבית. אבל נוסף עתה גם הטיפול בארי. לפני הפציעה, ארי נעדר מהבית לא מעט, אבל כשהיה מגיע, נשא איתה בעול. עתה, כמעט ואינו תורם, רק לוקח. אינו מסיע לבית הספר, אך צריך שיסיעו אותו. "אני כבר קורסת". אילנית מבקשת לבא לפגישה פרטנית, אולי יותר.
התלבטתי רבות בשאלה הזו. לא רק במקרה של ארי ושל אילנית. לא אחת פנה קרוב משפחה של מטופל ורצה לבוא לטיפול. פעם אחיו הבכור של מטופל שראה את התקדמות אחיו ואמר לי "גם אני רוצה". פעם גבר שביקש שאעזור לבתו לפני גיוסה. בת שביקשה כי אמה, תעבור תהליך משמעותי. גבר שנתן את הטלפון שלי לחבר שלו. לאלה ששואלים אם אפשר, אני מציע בירור העניין. יש כמובן את המישור של הסודיות והפרטיות. זאת אני יודע שאין לי בעיה. זיכרוני הטוב, יודע להבדיל בין מטופל למטופל. המישור הבעייתי יותר, בעיני, זה המישור של הנאמנות. הקשר הרגשי. ואליו אני מקדיש זמן רב.
בעת המפגשים נוצר קשר רגשי עמוק מאד. כמובן מתחיל להיווצר טראנספרנס, העברת רגשות. הקליניקה הופכת עבור המטופל, למקום הבטוח. שם פותח את צפונות לבו. שם נוגע במכמני נפשו. לפעמים אף זכרונות שכלל לא היה מודע להם, מחשבות שפחד לומר לעצמו. הוא או היא חשים ביטחון בי. והנה לפתע אינם לבד. הנאמנות שלי אינה בלעדית להם. אם האישה בבית אומרת, איזה תהליך עמוק אני עוברת בטיפול, ישאל הבעל את עצמו, למה אני לא? או שהחבר יתמה, אני לא מבין למה המלצת על הפסיכולוג הזה, וחברו יתקשה להמשיך בטיפול.
אחרי שביררנו זאת, והעלינו אפשרויות שונות, אילנית הגיעה לפגישה אחת, שאחריה עוד כמה פגישות לבד. להפתעתי, היא כלל לא דיברה על ארי, גם לא על היחסים ביניהם. בודאי שלא על הפציעה והטראומה. את הילדים כמעט שלא הזכירה. הדבר שהטרידה ביותר, זו העובדה שכל עברה מחוק. כלומר אינה זוכרת שום דבר מילדותה. כן, יש תמונות באלבום. כן, יש סיפורים שמספרים לה במשפחתה. אבל שום דבר ממה שהוריה ואחותה מספרים על ילדותה, מעבר הדירה, מחלתה של האם, מסיבת בת המצווה שלה או של אחותה, לא נפגש עם זיכרון כלשהו, לא תמונה ולא שריד של ריח, אצלה בתודעה. ניסיתי, היא אומרת, ישבתי עם אלבום התמונות. עברתי על כל תמונה שלי ושל המשפחה. צילומים מטיולים של הכיתה. מסיבות סיום. זיהיתי את עצמי בתמונות. זיהיתי חברות ובני משפחה, אבל שום חוויה רגשית לא עלתה לה.
"לפעמים" הצעתי בזהירות "כשיש אירוע קשה ומאיים, אנחנו מדחיקים, שזה כמו לסגור חדר במוח, ובתוך החדר הנעול, נמצאים גם זיכרונות אחרים לא מאיימים, שכל חטאם, שהיו בסמיכות לאירוע מאיים". לא. לא ידוע לה, מהוריה או אחרים, על אירוע קשה שהיה באותה תקופה. לא מצליחה להעלות על הדעת משהו כזה.
בזהירות מתבקשת, פנינו לעזרת ההיפנוזה. הזהירות נחוצה, מאחר והייתה סיבה נפשית להדחקה. הנפש, כדי לשמור על עצמה, הדחיקה דברים. לפרוץ בכוח את ההדחקה, פירושה לתת לאותם אירועים מאיימים להגיע לתודעה. האם אותם אירועים שאיימו עליה כילדה, עדיין מעוררים אימה, כאישה בוגרת? אי אפשר לדעת מראש. לכן צעדנו עקב בצד אגודל. בצעדים מדודים.
במהלך ההיפנוזה, דיקלמתי כהרגלי שירים. ואז הגעתי לשיר על תוכי יוסי. בלי שהייתי מוכן לזה, בלי שאילנית הייתה מוכנה לזה, דמעות זלגו מעיניה. שפת גופה לא לימדה על מצוקה. רק דמעות. ללא קול בכי. לשאלתי אם רוצה להתעורר, ענתה במנוד ראש איטי, לאחר שהיה ארוכה. אפשרתי לה לשתף אותי במילים במה שעובר עליה. אילנית שתקה.
לאחר שהתעוררה, סיפרה על בית ילדותה בעפולה, שם גרו כשהייתה ילדה. בחצר ליד ביתם, בשביל שפנה לרחוב ישב עם גופיה ומכנסיים קצרים, יוסי הבן של השכנים. היה אז מבוגר, בעיניה ממש מבוגר, אבל כנראה בשנות השלושים לחייו. הוריה סיפרו לה שהיה פגוע בנפשו. לא יודעים אם זה פיגור שיכלי או משהו אחר. השכנים לא דיברו עליו, אבל היה יושב ובוהה באוויר שעות על גבי שעות. ימים ועוד ימים, עד שיום אחד נעלם. הם לא יודעים מה קרה לו, ואז באותה תקופה גם התכוננו לעבור לעיר אחרת, מרוחקת.
לא היה שום אירוע מיוחד עם יוסי השכן, אולם בפגישות האחרות, שטף הולך ומתגבר של זיכרונות ילדות, הגיעו והציפו. נזכרה איך כילדה בת שלוש אולי ארבע, כססה בשיניה את ציפורני בהונותיה. איך שיחקו חמור ארוך בשכונה. ובעקבות שטף הזכרונות, נזכרה במשהו והחלה לפחד. חשה פחד בלבה ובמקביל נזכרה איך שפחדה מהמכולת השכונתית. נזכרה שפעם המוכר תפס אותה מנסה לגנוב ממתק. הדף אותה לאיזור הירקות, המקררים. אבל לא זוכרת מה היה שם. שום תמונה לא עלתה בה. מלבד תחושת צריבה גדולה בין רגליה. כשהתעוררה, התפלאה שחשה מעין גריה מינית.
ואז קיבלתי הודעת טקסט בטלפון: "במקלחת שלי יש 20 גוונים של אפור, בעוד כשעה אהיה לבד עד שמונה. אם תבוא אלי אקלח אותך מקצה הראש עד קצה הרגליים. שום דבר אחר. מבטיחה. רוצה לבא?". למזלי, לא ראיתי את הטקסט הזה אלא בערב המאוחר, כשסיימתי את הקליניקה. כמובן, לא בגלל השעה האמורה, אלא משום שהדבר היה כה מטריד אותי עד שהייתי עלול להתקשות להתרכז במפגשים עם המטופלים של אותו היום. בשעה המאוחרת כמובן שלא רציתי לענות. חשבתי מה נכון לעשות. איזו תשובה לענות. לכעוס עליה? לסרב בשאט נפש? להודות לה על ההזמנה, ולומר שמבחינה אתית וחוקית, אסור שזה יקרה? איך אפשר לסרב בלי שתיפגע. ואולי היא בכלל כתבה זאת בלי מודעות, שרידים של הטראנס ההיפנוטי? אולי לאפשר לה להכחיש את העובדה ששלחה אלי את המסרון הזה?
בעוד אני מתלבט, למחרת, הגיע מסרון נוסף: "אני רוצה אותך. אני רוצה לשכב איתך. אני רוצה שתסחוף אותי למקומות בהם לא הייתי. אני רוצה את האושר המוחלט של אחרי. אני רוצה צחוקים וחוויות. אני רוצה ריגושים איתך. אני לא רוצה לחכות יותר. חיכיתי מספיק. אני רוצה חברות אמיתית. אני רוצה שתרצה אותי מספיק כדי להסיר את המגננות והחוקים, אני רוצה שלמילה ביחד תהיה משמעות מיוחדת. עד כדי כך אני רוצה אותך."
שיתפתי חבר,קולגה. בלי שמות או פרטים מזהים, כמובן. הרגשתי שמדובר בעניין מאד עדין, שביר ונפיץ. ברור ומובן לי הקשר בין ההודעות של אילנית, להחייאת האירוע מעברה. ברור ומובן לי הקשר בין החייאת האירועים בילדות לבין הגריה המינית שחשה. ברור שהיא חשה מוצפת. סגירה לא נכונה של הרגש שעלה, טעות במילימטר אחד, עלולים להביא נזק. לנטרל את הודעתה, בלי לפגוע או להעליב אותה, בלי שתחוש דחיה, אפשר די בקלות. האם יש כאן הזדמנות, לעזור לאילנית להגיע לאירוע מודחק שכה פצע אותה? ייתכן שכן. האם יכולה להיות כאן החייאה של הפגיעה והחרפת הנזק? ייתכן.
נשארתי לשחזר את מהלך הפגישות. אילנית לא זכרה דבר מילדותה. בקשתה הייתה לגעת בדברים. בעת ההיפנוזה, הייתה עמי בחדר, במצב של היפנוזה. מתמסרת לקולי. נטולת הגנות. לפחות חלקית. הזכרתי במקרה את השם יוסי, לא משום שידעתי דבר מה. זו לא הייתה אינטואיציה. השם שהוזכר היה השם שבחר אברהם חלפי, לקרוא לתוכי שהיה לו, אולי לתוכי שהיה לאביגדור המאירי, חברו המשורר. אם כי, יש מקום להניח, שגם אלמלי הזכרתי את השם יוסי, גם אלמלי לשכן שלה קראו יוסי, מילה אחרת, חפץ אחר שהיה מוזכר במקרה, היה מעורר זיכרונות. פותח תיבת פנדורה. ואז המכולת. האם החנווני פגע בה מינית? האם הצריבה באיבר מינה, נצרבה בתודעתה? האם רגשי האשמה שלה על שנתפסה בקלקלתה, בעת הגניבה, חסמו אותה מלהתלונן בפני הוריה? האם גזרה על עצמה להפוך בתוכה את הכאב של התקיפה המינית, לגריה והנאה, בטרם הדחיקה הכל?
לא יודע. יש הרבה סימני שאלה. מה שברור וידוע, כי במהלך טיפול, ובודאי טיפול המשלב היפנוזה, מה שנקרא היפנואנליזה, תופעת הטרנספרנס מתעוררת. תופעה שכידוע מתעוררת בכל קשר בינאישי, אך בטיפול מועצמת ואף משמשת כסוכן לטיפול, לריפוי. הרי היא אינה ילדה בת עשר, ואני איני החנווני. לא נוכל לחזור לעבר ולתקן את מה שקרה. אולם באמצעות ההעברה הרגשית, נוכל לחזור לעבר, מבחינת הרגשות שהיו ועולות כרגע, ואת זה לתקן. אלא שהטרנספרנס הסתבך ועבר להיות טרנספרנס אירוטי. ניטרולו כרגע, על ידי העברתה למטפל אחר, זכר או נקבה, יעביר לאילנית מסר, שהיא לא בסדר. שאני בתור החנווני, לא רק שניצלתי אותה מינית, אלא גם זרקתי אותה מעלי, עם תום השימוש. באתי לעזור והזקתי אף יותר.
אני חייב לקבל את פנייתה, בתודה. לנקות אותה מבושה ואשמה. הרי לא אילנית בת השלושים כתבה לי, הפסיכולוג בן החמישים וחמש. זו אילנית בת העשר כתבה לחנווני בן העוולה. נצטרך לפרש לה זאת, אך לא כך. לא באופן בוטה.
למרות שידעה, כך אמרה, הדגשתי לה, שממני לא תצא מילה למישהו אחר. אמרתי לה שמה שכתבה לי מאד היה יכול להחמיא לי. למה יכול היה להחמיא? כי עם כל הכבוד לי, ליופיי וחוכמתי, בכל הקשר אחר, לא הייתה מציעה לי הצעה נדיבה שכזאת. זה לא אני שאליו פנתה. משהו מוכמן בה הרבה שנים, תהליך של הזדהות עם התוקפן. ריצויו. אמנם לא נכון ולא יפה לגנוב, אולם בשום אופן אין מקום לפגיעה שכזאת. היא לא אשמה. בודאי לא עכשיו, אבל גם לא בהיותה בת עשר. איני יודע מה שקרה, אך נראה שמה שקרה הפחיד אותך. כה הפחיד שסגרת את האירוע עם כל הזיכרונות בילדות, במרתף עמוק עמוק בתוך נפשך. נראה שעד כה המשיך להקרין על סביבו, רעל מאיים. לא עוד. עכשיו שניקית זאת מעלייך, גם ללא הפרטים של מה שהיה, התנקית מזה. ואולי רק נבהלת וחששת שיהיה, הוספתי, כדי לאפשר לה פתח להכחשה מסויימת, בינה לבין עצמה. ועדיין את נקיה וברה. לא. לא נראה לי נכון לספר זאת לארי. נכון, לא עשית רע. אבל אנחנו בכלל לא יודעים מה קרה? בל ניתן לדמיון של ארי להשתולל. כאן, זה המקום שלך לעבד זאת, ובהמשך לאבד זאת. נשאת את השלכות האירוע על גבך במשך עשרים שנה. הגיע הזמן להיפרד מזה.
בשבועות שאחרי, אילנית, שנראתה מעט כבויה כשהכרתיה לראשונה, התעוררה לחיים. שבה ונפגשה בזיכרונות ילדות נהדרים. נזכרה בשמה של המורה מכיתה ב' שכה אהבה. ועוד זיכרונות קטנים, יומיומיים. קיבלה אותם בחיבוק, כמו מכרים אהובים שבאו לביקור. גם התנהלותה בבית, הייתה קלה יותר. עדיין היה קשה לה הטיפול בחמש ילדיה, כמו שהתלוצצה. אבל קצת פחות.
לא הזכרתי, וגם אילנית לא, את המסרונים ששלחה לי. אבל אמרה שנראה לה כי ניתן לחזור למתכונת של המפגשים הזוגיים.
מפקד היחידה של ארי, לא קיבל את עניין שדה הראיה. חקר. בדק. הטיסו לארי מגרמניה, משקפי ראיה מיוחדים. חזר לנהוג.
אחת לכמה חודשים, לפעמים שנים, חזרו אילנית וארי לסדרת מפגשים. כשרון התגייס, אחרי שדור החליט לצאת מהיחידה המובחרת אליה התנדב.