"שאלות?", פניתי בשאלה לקהל, הפסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאים בהתמחויות שונות, במסגרת הרצאתי באגודה להיפנוזה.
"הצגת כאן מודל, חייב לציין שמאד יפה, אך האם יש נתונים ומחקרים, התומכים במודל הזה?" שאל נוירולוג, העוסק גם בהיפנוזה, "בתחום שלי כל תיאוריה, כל מודל, חייב להיות מגובה בטונות של מחקרים ונתונים".
הרצתי בראש כמה כיווני תשובה, וזאת בזמן שחמישים או שישים זוגות עיניים, אינטליגטיות, מלומדות וספקניות, נעוצות בי. אם אתחיל עם העובדה הפשוטה שזה מודל שבניתי בראשי ובוודאי טרם נעשו בו מחקרים, אאבד את מעט האמון שנתן לי הקהל, שמוכן עדיין, לתת לי ליהנות מהספק. אם אזכיר את מאות שנות הוגי הדעות, פילוסופים ואנשי ספר, שהובילו אותי לבניית המודל, כמו מוריס מארלו פונטי, והפנומנולוגיה של הגוף שלו, במקרה הטוב אאבד את העניין והקשב של אנשי מעשה בשומעם "התפלספויות". לא יעמוד לזכותי העובדה, שאלמלי עימנואל קאנט בביקורת התבונה הטהורה, וכן דייויד יום והבחנתו בין סיבתיות ונסבתיות, ועוד אחרים, לא היה כלל מדע מודרני, על שיטותיו המחמירות והמדוייקות. את מעט הקרדיט שנתנו לי, בשל סקרנותם הבריאה, אאבד. נזכרתי בהרצאה שנתן אותו נוירולוג ששאל כרגע את השאלה, כמה שנים קודם לכן, באותה מסגרת מכובדת. בהרצאתו הראה על נסיונותיו למקם ולתאר את תת המודע, באמצעות סריקת המוח בעזרת מכשיר דימות משוכלל. ושאלתי המתריסה לאותו נוירולוג, שתת המודע אינו איבר, אלא מבנה היפוטטי, כמו נשמה או רוח האדם, נתקלה במבטו הממאן לקבל דברי שטות והבל שכאלה.
"איינשטיין כבר אמר: לא כל מה שחשוב, ניתן למדוד אותו. ולא כל מה שמדיד, הוא חשוב", עצרתי לרגע כדי לבחון את השפעת דברי על קהל השומעים. אכן הצלחתי ללכוד את תשומת ליבם. קניתי לי עוד כמה דקות של חסד. "הדברים החשובים בחיים, כמו נשמה, אהבה, רעות, אינם ניתנים למדידה. אין זה אומר שאינם קיימים. במקום נתונים, אנחנו מחפשים תוצאות. תוצאות האהבה זה המשפחה והילדים. תוצאות הרעות, זו התנהגויות אלטרואיסטיות וכן הלאה. תוצאות המודל שהצגתי, הינן מטופליי שנרפאו מבעיותיהם הפיזיות והנפשיות".
" בתיאור המקרה, שהבאת במהלך ההרצאה, יש לא מעט הסברים אלטרנטיביים"
"הצגתי כמה מקרים, אתה מתכוון למקרה של ח. עם ההקאות וכאבי הבטן הבלתי מוסברים?"
"בדיוק. כשאתה אומר בלתי מוסברים, האם עשו לה בדיקת MRI?"
"עשו, ולא היה שום ממצא"
"בדיקת MRI לבטן? או גם למוח? כי ישנה תופעה, נפוצה יותר בקרב מתבגרים, הנקראת מיגרנה של הבטן".
"עשו גם וגם. גם למוח וגם לבטן"
"בדקו רגישות לגלוטן? אלרגיה למאכלים שונים"
"עשו, ולא היה שום ממצא שמסביר את כאבי הבטן".
"ישנה אבחנה נדירה למדי הנקראת פורפיריה"
"עשו בדיקת דם, ואבחנה זו נשללה"
הנוירולוג התכוון לאותה עלמה בת 24 שהגיעה אלי לטיפול. חופית, שסובלת מסכרת נעורים, כשבעה חודשים לפני שהגיעה אלי, החלה לסבול מכאבי בטן חזקים, והקאות מסביב לשעון. אושפזה ל 58 ימים בבית חולים. שם בדקו כל בדיקה אפשרית. משלא נמצא הגורם, או הקלה על הכאבים וההקאות, נשלחה למחלקה הפסיכיאטרית. הולעטה בתרופות פסיכיאטריות, אך ללא כל תוצאה. נשלחה למחלקת הפרעות אכילה. שם הגיעו למסקנה שאין לה הפרעות אכילה. אבל בהחלט מקיאה. בהחלט יש לה כאבי בטן חזקים.
בצר לה, אמה תנתה צרתה לחברתה. החברה המליצה עלי, הוא הציל את הבת שלי, אמרה. וכך האם וחופית הגיעו אלי.
בפגישה התעניינתי במעשי חופית טרם הבטן שלה החלה להשתולל. יש לה חבר כבר כמה שנים. הוא מתעתד ללמוד מחשבים. אני, הודתה חופית, לא תלמידה להיט, החלטתי ללמוד טכנולוגיות למידה, כי הבנתי מחברה, שהלימודים בתחום זה אינם קשים. וכששאלתי איך היה בתיכון ובבית ספר בכלל, ענתה שגם שם לא הבריקה. הייתה בסדר. תוך כדי דבריה, מזימה התגבשה במוחי. אולי יש כאן מקרה גולמי ומדוייק של המודל שלי?
" תראי חופית, לפי הבנתי יש לכל אדם שני תתי מודע. אחד תת מודע של הנפש, אחד תת מודע של הגוף" המתנתי לראות אם חופית קלטה את כוונתי "תת המודע של הגוף, מנהל את הגוף. מנהל את מערכת העיכול, מנהל את מערכת הדם, השרירים וכו'. הכל נעשה אוטומטית על ידי הגוף בלי שתתני עליו את הדעת" חופית הנהנה "לפעמים תת המודע של הגוף, מינהלת הגוף, מגישה עזרה לתת המודע של הנפש" סימני הפליאה וחוסר ההבנה על פני חופית לימדו אותי, שחופית קשובה לי "למשל, אם הדודה שלך, מזמינה אותך ואת הורייך, לליל הסדר. ואת כבר יודעת, ששם יציקו לך בשאלות על עתידך, שאולי תיאלצי להשוות עצמך והישגייך לבת דודתך המצליחנית או כל סיבה אחרת, שבגינה לא תרצי להיות שם. ומצד שני, את יודעת שאם תסרבי לבא, הדודה שכה אוהבת אותך תיעלב. הורייך יכעסו ויתאכזבו. את בדילמא. והנה נמצאה תחבולה. לא סירבת ללכת. אולם 5 דק' לפני שעמדתם לצאת אל הדודה, לקחת מהמטבח סכין גדולה וחדה, יצאת החוצה, וחתכת את כל ארבעת צמיגי הרכב שלכם. אי אפשר לנסוע בו. נפתרה הדילמא. גם לא סירבת וגם לא הלכתם. אכן פתרון, אבל פתרון דפוק. כי למחרת רציתם לנסוע לטייל, ועכשיו אי אפשר. פתרון דפוק כי מחירם של ארבעה גלגלים כולל גרירת המכונית למוסך, תעלה אלפי שקלים. דפוק אבל הדילמא נפתרה".
"איך זה קשור אלי?" התפלאה דניאלה "הרי דווקא לא הייתה לי שום בעיה ללכת לליל הסדר לדודה שלי, אבל השנה בכלל אנחנו הזמנו אלינו"
לזה לא ציפיתי. חשבתי שדניאלה, שנשמעה לי מאד אינטיליגנטית, תקלוט שמדובר במשל, ולא תרד לפרטים הקונקרטיים, מה שהתברר לי בהמשך, כבעיה הרבה יותר גדולה.
"ליל הסדר וגלגלי המכונית היו רק משל, הנמשל במקרה הזה, שאם את חושבת את עצמך כתלמידה 'לא להיט', ואת מרגישה לחץ מהסביבה ללמוד מקצוע, אך מפחדת להיכשל, הגוף שלך יצר בעיה כה חמורה בבטן, שאינך כלל יכולה לגשת לבחינות הקבלה או ללמוד" עיני חופית אורו. היא הבינה.
מי שלא הבין הייתה האם, שלבקשת חופית ישבה איתה בחדר "אני חייבת לומר משהו" פתחה האם "חופית, מתוקה, זה בכלל לא חשוב לנו אם תלמדי או לא..." קטעתי את האם. ופניתי לחופית. זה ממש לא עוזר מה שאמך, באהבתה הרבה אלייך, אמרה. בדבריה היא מחזקת את הפחד שלך שאינך מסוגלת, ואנחנו אוהבים אותך למרות שאת לא מסוגלת ללמוד. ואני אומר לך, משיחה בת חצי שעה, ועם כל הניסיון שלי, את יכולה. את ברמה שכלית גבוהה" חופית הפנתה אלי מבט מהיר, רושף זעם "איך אתה יודע זאת? אתה אומר סתם כדי להרגיע אותי". לקחתי אוויר "כמובן שאני רוצה להרגיע אותך, אבל לא הייתי אומר זאת בלי שאני חושב כך. בשיחה בינינו, שמעתי את רמת השיחה. רובד המילים שהשתמשת בו אינו השכבה העליונה היומיומית, המתאימה לשוק, אלא הרבה יותר עמוקה. ועוד סימנים המלמדים על כך" פני חופית התרככו "נחזור לנמשל, כאבי הבטן שהנהלת הגוף מחוללת על מנת לפתור את הדילמא" חופית שתקה, חשבה וכעבור כמה דקות החלה לדבר חרש לכיוון אמה "את יודעת, עכשיו אני נזכרת, בערך חודש לפני שהחלו הכאבים, נכשלתי בבחינה."
"עכשיו, ננהל שיחה עם מנהל מינהלת הגוף, ונבקש ממנו לחדול מלפתור לנו את הדילמא והחשש שלנו מהלימודים. היום נעשה זאת ישירות, בפגישה הבאה נעשה זאת בעזרת היפנוזה."
בפגישה שאחרי, חופית, עדיין חלשה, מהסיוט שעבר עליה בחודשים האחרונים, מדווחת שאין הקאות, אין כאבי בטן. שאלתי אותה מה לדעתה קרה הפעם שהצליח בעוד עשרות רופאים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, לא הצליחו. תשובתה הייתה כה חכמה שגרמה לי להתרגשות, ומאז אני מצטט את דברים, ילדה חכמה. לא? "כל הרופאים שהלכתי אליהם הסתכלו על הבעיה בבטן שלי, אתה הסתכלת עלי" אמרה חופית בקלילות, מה שמאות מאמרים וכנסים מקצועיים לא יצליחו לנסח באלפי מילים מקצועיות, לטיניות ומסובכות.
לאחר הפגישה הראשונה, פסקו ההקאות, פסקו כאבי הבטן. התחלתי לתכנן את הטיפול, שנועד. בראש ובראשונה, להעלות לחופית את הדימוי העצמי. במקביל, מציאת דרכים מתונות יותר להתמודד עם קונפליקטים נפשיים. ותוך כדי כך, גאה לבי. חצי שנה, מיטב הרופאים והפסיכיאטרים, כשלו במקום בו הצלחתי בפגישה אחת. ותוך שאני מתפאר ביני לביני בכישוריי וחוכמתי, נחתה עלי מהלומה.
שיחה מאמה של חופית בה תיארה את שובן של ההקאות. היא חסרת שקט. היא מאיימת בהתאבדות. הביאה מהמטבח סכין גדולה ואיימה לפגוע בעצמה. קורנס הלם בראשי. קורנס בעל שלוש ראשים, שכל אחד מהם פגיעתו רעה משל חברו. קורנס ראשון, מצוקתה של חופית עם ההקאות, קורנס שני, חטא ההיבריס הגאווה שלי, אפילו שהיה רק ביני לביני ולבסוף עניין הסכין הגדולה מהמטבח. הרי זה נשמע כמו התיאור שלי מהמשל. האם באופן קונקרטי, לקחה את הרעיון ממני?
הקורנס השלישי שנחת על ראשי, הביא אותי למחשבה. ראשית, הזהרתי את עצמי, להישמר ממשלים שכאלה. שנית, וחשוב יותר, התחלת ההבנה של מה שקרה.
למרות שההקאות חזרו, המודל שהצעתי, להבנת הבעיה של חופית, הוא נכון ביסודו. מנהלת הגוף, לקחה על עצמה לפתור את הדילמא המשמעותית. ליכאורה כאבי הבטן וההקאות, עד שקצה בחייה, זה פיתרון רדיקאלי מדי, אלא אם מדובר בדילמא מאד קשה. ואכן, ניתן לומר שזו השאלה הכי משמעותית אצל כל אדם ובמיוחד אצל צעיר או צעירה בראשית דרכם בחיים: מה אני שווה? לפעמים יעשו הכל כדי לא לברר אובייקטיבית מה ערכם, ולו במחירים כבדים, כמו לא לנסות, להתחמק ממטלות. אף בריחה לסמים ואלכוהול. תמיד יוכלו לומר לעצמם, אילולי הייתה לי בעיית השתיה, למשל, הייתי מצליח. בעיניהם זה עדיף על כישלון בפועל. אמנם שר אותו זמר, עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה, אבל זה נכון רק ברמה הרציונלית. ברמה הרגשית וברמת התת מודע, זה ממש לא נכון, ויעידו על כך אנשים רבים מניסיונם. כך שפיתרון רדיקאלי כמו כאבי בטן והקאות, אינו מוגזם מדי, על מנת לפתור הדילמא הזו.
כאשר מנהלת הגוף לקחה על עצמה לפתור כך את הדילמא, 'הונחתה המשימה' על מנהלי אגף המעיים, ואולי גם מנהלי אגף השרירים וכו'. בתורם הם שיגרו כמה סוכנים חשאיים, לתת גיבוי לביצוע המשימה. וכאשר ניתנה הוראה מחודשת למנהל מינהלת הגוף והוא הורה למנהל אגף המעיים, לחדול מפעולת פיתרון הדילמא באמצעות הקאות וכאבי בטן, נותרו אותם שליחים חשאיים, שלא ניתן לתקשר איתם, והם פעלו את פעולתם.
כעבור שבועיים מסויטים, בהם אושפזה חופית בכפיה במחלקה סגורה, היא חולצה משם. והביעה רצונה לשוב ולהיפגש.
בפגישה ביררתי איתה מה לדעתה קרה. חופית הציעה שאולי המודל של מינהלת הגוף שהצעתי אינו נכון. וזאת למרות שאינה מבינה איך באורח פלא נסתיימו ההקאות למשך חודש כמעט, אחרי פגישתנו. "אספר לך סיפור" הצעתי. ישיבתה הנינוחה של חופית, כאשר גופה הצנום נבלע בתוך הכורסא הרחבה, לימדו אותי שהיא מקשיבה "אחרי מלחמת העולם השניה פרצה המלחמה הקרה. לא נורו יריות, אולם כל מעצמה, החלה להגדיל את מלאי הנשק הגרעיני שלה. האיום ההדדי גרם לקיפאון. אף צד לא רצה להילחם. ואז האסטרטגים העלו חשש מפני מתקפת פתע. אם הצד השני יתקוף במפתיע ובראש ובראשונה את כל מערך הטילים הגרעיניים שלנו, כדי לנטרל את תגובת הנגד, הוא עלול להשתעשע ברעיון של פתיחת מלחמה בלי שישלם על כך מחיר כבד. כמענה הוחלט להקים מערך טילים גרעיניים בצוללות. מפקדי הצוללות יהיו אוטונומיים לחלוטין. מרגע הפקודה לשגר טילים על האוייב הם יבצעו אותה בכל מחיר, אם ההנחה שזו המכה השנייה, כלומר נותני הפקודה, כבר אינם בחיים. וכך ידע הצד השני, שאין תועלת במתקפת פתע. המחיר של התוקף יהיה גדול. אצלך 'מפקד צוללת' כזו שקיבל פקודה לפני חצי שנה, מימש את הפקודה. כך שלמעשה, זהו קרב המאסף, של הגוף. מקווה שאין עוד מפקדי צוללות שכאלה, ולא יהיו עוד הקאות. אבל, גם אם יש עוד צוללת שכזו, לא נופתע, וכל שנצטרך לעשות, זה להחזיק מעמד עד תום המתקפה". חופית הנבונה, חייכה בביישנות "אני מאמינה בך".