"הגזמת. באמת?", קרא דביר בקול, ספק בפליאה, ספק בכעס. "שנתיים שלוש? מה? אנחנו בונים פה את האמפייר סטייט בילדינג?" שלף מטאפורה מהתחום שלו, הנדסה אזרחית "קראתי שיש שיטות טיפול של 10 פגישות, 12 פגישות, יש אפילו שיטה של פגישה אחת. יש רטריטים של סוף שבוע מרוכז, וגם אם לוקחים בחשבון מחיר כרטיס טיסה ומלון, זה עדיין יותר זול, מטיפול של שנתיים שלוש, אתה יודע מה? אפילו כולל טיסה במחלקה ראשונה".
הרגשתי לא נוח, הוא צודק. בהתחלה כששאל כמה זמן יימשך הטיפול, חשבתי לתומי, שלאיש המדעים המדוייקים, צריך תשובה לא מעורפלת. צריך תשובה שתכלול בתוכה מספרים. שנתיים שלוש, נראה לי תשובה מהסוג הזה. אבל לא לקחתי בחשבון, את כושר החישוב המהיר של המהנדס דביר. 52 שבועות בשנה כפול שלוש כפול 450 שקלים עולה כך וכך, ועלות טיסה במחלקה ראשונה היא כך וכך. צודק.
"נכון" עניתי בהיסוס, "ישנן שיטות טיפול קצרות יותר. בלי להשמיץ או להביע דעתי על השיטות האחרות, זה עניין של השקפת עולם..."
"איך להתעשר" הפטיר דביר וצחק צחוק קצר יבש ועצבני, תוך המשפט שלי. צחקתי והמשכתי "לא. לא השקפת עולם על החיים שלי או על רמת החיים שלי, אלא על החיים עצמם. האם האדם הוא מכונה ביולוגית מופלאה ומשוכללת? או שמעבר לכך. יש לו מערכות ביולוגיות ופיזיקליות, אך גם יש את רוח האדם".
ראיתי את הסקרנות מתעוררת בעיניו. אם אני רוצה שמעבר לפגישה האחת הזו, יהיו עוד פגישות, שנצא למסע של טיפול פסיכולוגי משמעותי, צריך לגייס את המוטיבציה שלו, כך שתצליח להתגבר על כך שאין פיתרון מהיר, ששנתיים שלוש זה הרבה זמן, שאלפי שקלים זה הרבה כסף. "הטיפולים הקצרים, מתמקדים בבעיה ממוקדת, ולא מתמקדים בנפש וברוח האדם, רק בבעיה".
דביר לא היה המטופל הראשון שהגיע אלי. הוא גם לא היה הראשון שהתרעם על המחיר של התענוג. בכלל, ההבדל בין מי שהולך לטיפול פסיכולוגי למי שלא הולך, אינו ההבדל בין מי שצריך למי שלא, אלא בין מי שיש לו אמצעים לשלם על כך ומי שלא. לפעמים מצוקה גדולה מביאה לנכונות גדולה לטפל בכל מחיר ויהי מה. ובכל זאת, בשביל דביר זו פעם ראשונה. מבחינתו טיפול פסיכולוגי הוא טיפול פסיכולוגי. אחד נמשך 12 פגישות פעם בשבוע כלומר 3 חודשים ואחד נמשך 3 שנים, פעם בשבוע כלומר 150 פגישות. פי עשר. פי תהום.
"נניח שאתה מגיע לביתי, ערב, חשוך. בכניסה אני אוחז בידך, ומוביל אותך לכורסא נוחה באמצע הסלון של ביתי, זה 12 פגישות. אני מעדיף להדליק את האור בחדר, ואתה תבחר איפה ואם לשבת, זה 150 פגישות."
" אתה, אדם בוגר, דעתן, חכם, מנוסה, בשום דבר ועניין לא תרצה שיתנו לך הוראות מה לעשות. אולי תתייעץ, אולי תשמע מומחים, אבל אתה תחליט. ואילו כאן בדבר הכי חשוב ויקר בחייך, נפשך, אתה מוכן שיובילו אותך? שאני או מישהו כלשהו יגיד לך מה לעשות? כל חייך הקדשת זמן להיגמל מהתלות באמך, בגננת חנה או שושי. ועכשיו, באחת, תוותר על זה?"
נראה שדברי חלחלו לליבו של דביר. הוא נותר מהורהר. שותק. קולט את דברי. ואז לפתע ניעור בהתנגדות מתריסה, מעט כועסת. "רק רגע, אם הייתי יודע מה לעשות, בכלל לא הייתי בא לכאן." פליאה ונרגנות ניכרה על פניו "שום דבר? שום הכוונה? עצה ידידותית? אתה מכריז על עצמך כמומחה לנפש האדם, שום דבר?..."
הרצתי בראש את תחינתו, את תחושת המרומה שניכרה בו, רצית לפייסו, בעיקר לרתום אותו לטיפול ולא להרחיקו "כמעט בוודאות, תהיה במקום אחר בחייך, לאחר הטיפול. אבל אני כמו רסטורטור טוב, אתה יודע, אלה שמשחזרים ביד אומן ענתיקות וחפצי אומנות. הסימן לרסטורטור טוב, שכאשר מסתכלים על החפץ המשוחזר, בכלל לא יודעים שהרסטורטור היה שם. אם מטופל בסוף הטיפול אומר לי, תודה, למדתי ממך הרבה, כיוונת אותו, עזרת לי. אחוש כישלון. אולי אחוש הצלחה כמורה אבל כישלון כפסיכולוג. לעומת זאת אם מטופל אחרי הטיפול יאמר, אני לא יודע מה בכלל עזר לי הטיפול, אבל משהו בי, בזכותי, בתקופת הטיפול, שינה את עולמי, אני יודע שהצלחתי כפסיכולוג."
שתיקה מבורכת נפלה על החדר. פתאום דביר מסתכל על הדברים, הפוך ממה שחשב. הנוירונים במוחו פועלים, ניתן לשמוע את הקרבורטור במוחו, דוחס חמצן לתוך תערובת הדלק, ומניע את הגלגלים בעוצמה. עד שניעור בו שריד התנגדות אחרון, שביב של התפיסה הישנה של מהו טיפול פסיכולוגי "בכל זאת למדת כמה שנים פסיכולוגיה, כמה שנים, אגב, לומדים?"
"תלוי, תואר שני כולל התמחות לשם קבלת רישיון ממשרד הבריאות, זה כעשר שנים, דוקטורט עוד עשר"
"עשרים שנה מלמדים אתכם לשתוק ולחכות שהמטופל ישתפר מעצמו? לא לומדים על הנפש?"
חייכתי, דמיינתי עשרים שנות לימוד בהם יושבים הסטודנטים ומתרגלים שתיקה. "הרבה ימים הייתי בסיפרייה, אלפי ספרים קראתי, ולא מצאתי אפילו ספר אחד המוקדש לנפש של דביר משגב. באמת מוזר, אבל אין..." סיימתי בבדיחות. "את הספר שלך, נכתוב ביחד. וזה לוקח זמן".
אולי הגזמתי מדי, כל לקוח שבא לבעל מקצוע, רוצה משהו. הוא יתנגד עד מאד לקבל מוצר אחר משרצה, אפילו אם ישבעו לו שזה טוב יותר. תמיד בילדותינו כשאמא אמרה לנו: זה טוב בשבילך, חשנו שמרמים אותנו. ובאמת דביר נראה כך. נראה לא מרוצה בעליל.
כבר ארבעים דקות עברו מתחילת הפגישה. עשר נותרו. "אתה צריך לנקות את המניפה של המחשב, שומעים אותו עד כאן" איך זה שארבעים דקות דביר לא שמע את רחש המאוורר שבמחשב ועתה כן? האם זה אומר שהוא היה כה שקוע בעולם מטאפיזי רוחני, ומתחיל להתעורר למציאות?
"כשנכתוב את ספר חייך, ואף נבחר לו המשך טוב, אכנס, בחרדת קודש למקום מאד אישי. כמו הכהן הגדול, שנכנס לקודש הקודשים" דביר חייך "אתה יודע? קודש הקודשים, נקרא דביר" נהדר חשבתי, הוא איתי "לאף אחד אין היתר להיכנס לקודש הקודשים, לדביר, רק לכהן הגדול, ורק פעם בשנה ורק אחרי שטבל והיטהר שבע פעמים. כולי נפעם מתרגש ומודה לך, שאתה מאפשר לי זאת"
"על לא דבר, לפי מה שאתה אומר, אתה צריך לשלם לי. לא אני לך" דביר צחק בהקלה ושחרור. צחקתי אתו, "אכן, אני צריך לשלם לך, אלא שעלי לקבל תגמול על שאני מסכן את חיי".
עיניו תמהו "כהן גדול שאינו ראוי הנכנס לבית קודשי הקודשים, מת במקום. היו קושרים חבל למותניו, במקרה שימות, כך יוכלו למשוך את גופתו מתוך ההיכל. וכשהיה יוצא בשלום בלי פגע, היה קורן מאושר. ובתפילת יום כיפור מזכירים בפיוט: אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע." והמשכתי לשיר בליבי את הפיוט: כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים מַרְאֵה כֹהֵן, כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד מַרְאֵה כֹהֵן
עיני דביר נצצו, "אתם הפסיכולוגים, ממזרים, אי אפשר עליכם. תשלום כתוספת סיכון." דביר צחק בקול. הצחוק נשמע לי משוחרר. דביר, עושה רושם איתי.
"ולגבי התשלום, כשלמדת הנדסה, שילמת בערך מאה אלף שקלים, ובסופם קיבלת תעודת מהנדס. שלוש שנות טיפול עולות פחות אבל ההכשרה שלך אינה רק להנדסה אזרחית, אלא לחיים בכלל. אברהם לינקולן אמר בזמנו: אם יתנו לי שעה כדי לחטוב עץ, אקדיש מתוך זה ארבעים דקות, לשם השחזת הגרזן. באוניברסיטה חטבת עץ, אנחנו משחיזים את הגרזן. אתה כלי העבודה להמשך חייך."