אבחונים
רבים נתקלים בזימונים לאבחונים (מבחנים פסיכומטריים בביה"ס, אבחון פסיכולוגי פרטני, מבחני כניסה לעבודה, פסיכומטרי באוניברסיטה וכו'). לרבים זהו עולם לא מוכר. השם מזכיר את המילה מבחנים, בה נתקלנו בביה"ס ובד"כ לא אהבנו, אבל מעבר לכך לא ברור מה זה. ההבדל בין מבחנים לאבחונים הוא גדול מאד מטרתם של כל המבחנים היא בדיקת ידע, כלומר לבחון את מה שאחד למד בעבר. לעומת זאת מטרת האבחונים זה להגיד משהו על העתיד. לנסות ולנבא מתוך התמונה הרחבה שמתגלית באבחון (בהמשך המאמר אתייחס לחלקים המרכיבים את האבחון כאל מבחנים, וזאת מפאת קוצר ידה של העברית למילים מדוייקות בתחום זה אם כי מדובר על משהו שונה. למשל לציור איש אקרא מבחן למרות שהוא שונה לגמרי מהמבחן על החומר באזרחות וכו'). הנבוי של האבחונים משתנה, כמובן, בהתאם למקום ולמטרה בעבורם עושים את האבחון. מבחן הפסיכומטרי בחטיבת הביניים, מנסה לנבא מי יצליח ללמוד בהקבצה א' או ב' וכו'. בתיכון האבחון מנסה לנבא מי יצליח במבחני הבגרות. באוניברסיטה שאלת הנבוי היא מי יצליח לסיים תואר ראשון (לפעמים מנסים לנבא זאת מציוני הבגרות). הנבוי הוא הכרחי כשיש משאבים מוגבלים. אי אפשר לפתוח ארבע הקבצות א' ואז מי שינשור ינשור. אי אפשר לקבל את כולם לקורס טיס ורק המצליחים ישארו (כי הקורס יקר מאד וחבל לבזבז משאבים על מי שלא יצליח). בכל נבוי או תחזית יש שני סוגי טעויות, ואסביר זאת בדוגמה: באבחון שנערך לקבלת עובד לעבודה, הנבוי מי יצליח להתמיד בעבודה ולעבוד טוב. נניח שבעקבות האבחון מתקבלים 100 אנשים, אולם חמישה מאלה שהאבחון ניבא שיצליחו, אינם מצליחים. זה סוג הטעות הראשון. סוג הטעות השני הוא, אותם אלה (נניח חמישה) שלא התקבלו אך יכלו להצליח. במציאות היו מקבלי ההחלטות מאד שמחים אם היה ברשותם כלי שטועה בעשרה אחוז מהמקרים בלבד כמו בדוגמה לעיל (שני סוגי הטעות ביחד), רוב כלי המדידה מדייקים הרבה פחות. ועדיין אחוז הדיוק של כלי האבחון יותר גבוה מניחוש סתמי. נניח שבעל חברה רוצה להעסיק חמישה עובדים חדשים. הכשרתו של כל עובד על מנת שיתן תפוקה כמו עובד ותיק, לוקחת (לדוגמה) שנה. עלות המשכורת לשנה ועלות החומרים שיקלקל העובד באותה שנה כחלק מהלימוד ועלות הקורסים וההכשרות גדולה מאד. כדאי לו לאותו מעסיק לנסות ולנבא מי אכן יצליח וירצה להשאר בעבודה ומי לא. את הנבוי עושים ע"י אבחונים, שהם מבחנים שונים שבנו בעמל רב תוך בדיקות חוזרות לגבי מהימנות הכלי ותקפותו (הבהרת המושגים תקפות ומהימנות: שעון שממהר בשעה, הינו שעון מהימן כי תמיד הוא ממהר בשעה אחת. שעון שבכל פעם מראה שעה אחרת, אינו תקף. שעון שמראה בדיוק את השעה הנכונה תמיד הוא גם מהימן וגם תקף. לעומת זאת שעון שלעיתים ממהר בדקה לעיתים מפגר בדקה אבל תמיד סביב הזמן הנכון, אינו מהימן כל כך אך תקופותו גבוהה יחסית). למעשה אין, לכאורה, שום חשיבות למבחן עצמו אלא לעובדה שהוא מצליח לנבא. אם למשל, אגלה שכל מי שמגיע לראיון בלובשו חולצה אדומה, מצליח בעבודה ואקבל לעבודה ע"פ קריטריון זה, אזי המבחן שלי (צבע החולצה) מצויין. אולם קרוב לודאי שאין נבוי שכזה. באחת החברות הגדולות ביפן יוצא המנהל עם המועמד למסעדה מזמינים לו ארוחה ובה צ'יפס, אם המועמד ישר ממליח את מנתו הוא אינו מתקבל לעבודה. משום שזה מלמד עליו (מעניין אם זה אכן מלמד עליו תמיד?) שהאיש עובד אוטומטית בלי לבדוק תחילה. את ההחלטה את מי לקבל ע"פ האבחון, מקבלים מנהלי החברה. לפי רמת הסיכון שהם מוכנים לקחת (זוכרים, יש שני סוגי טעות והם צריכים להחליט מאיזה סוג טעות הם מפחדים יותר) בדוגמה של קורס טיס נראה את ההבדל בקבלת ההחלטות בין חיל האויר הישראלי לעומת השוודי. נניח שבישראל מקבלים 200 נערים ומתוכם במהלך הקורס נושרים 180, בשוודיה מקבלים מראש 21 ואחד נושר. ההחלטה בישראל נובעת כנראה מהחשש לטעות השניה (לא לקבל מישהו שיכול היה להצליח) בשוודיה החשש מהטעות הראשונה (לבזבז משאבי כסף על מי שלא יצליח). ויש בזה הגיון כי בארץ מספר התושבים קטן יותר ולכן המשאב של כח אדם יקר יותר (הדוגמה הזו נכונה למעט המספרים המוחלטים). ישנם כמה סוגי מבחנים. יש מבחנים הבודקים רמה שכלית, יש מבחנים הבודקים בשלות רגשית, יש מבחנים הבודקים לקויות למידה ואחרים קשיים נוירולוגיים. יש מבחנים הבודקים חברתיות (עבודת צוות) אחרים בודקים כישורי ניהול ופיקוד.
מבחני רמה את מבחני האינטליגנציה פיתח לראשונה אלפרד בִּינֶה עבור ממשלת צרפת, בסוף המאה התשע עשרה. הצרפתים רצו למיין את התלמידים לבתי ספר שונים בהתאם לרמת התלמידים. בינה בנה מבחן משאלות שונות שדרגתם עולה בהדרגה. השאלה האחרונה, אותה הצליח הילד לענות, קבעה את גילו השכלי. חילקו את זה בגילו האמיתי וקיבלו מנה. זו מנת המשכל. אם גיל הילד תשע וחודשיים ולפי תשובותיו קיבל גיל מנטלי של תשע וחודשיים מנת המשכל שלו (I.Q – Inteligance Quantity), הייתה 1 ואז הכפילו זאת במאה, כלומר ה I.Q. שלו היה 100. אם אותו ילד קיבל גיל מנטלי של עשר וחמישה חודשים ציונו היה 1.136 כפול מאה: זה אומר I.Q. = 113. במהלך השנים שוכלל מבחן בינה באוניברסיטת סטנפורד ונמצא גם כיום בשימוש. ההנחה מאחורי המבחן שלו אומרת שיש לאדם מנת משכל כללית התקיפה לכל תחומי החשיבה. לעומתו גילפורד טען שישנם מרכיבים שונים בחשיבה. למעשה הוא דיבר על 120 מרכיבים שכאלה. פסיכולוג אמריקאי בשם דייויד וכסלר פיתח מבחן שבו יש 12 שטחים המחולקים לשני סוגים (מילוליים ולא מילוליים) אותם הוא בוחן. כל תת מבחן נותן ציון הנע בין 0 ל- 20 כשהממוצע 10. נוטלים חמישה ציונים מכל סוג. והיה אם לאותו ילד היו ציונים ממוצעים בכל עשרת המבחנים ציונו הסופי הינו 100. זה ציון ה- I.Q. שלו. אולם כולם מסכימים שניתן לצפות מאחד שיקבל ציונים דומים בכל תתי המבחנים. ואם יש הבדלים משמעותיים, זה המקום לפסיכולוג שמנתח את המבחן, להבין מה גרם לאותם הבדלים. למשל אם יש הבדל מאד משמעותי בין סכום חמשת המבחנים המילוליים שנמוך בשתים עשרה נקודות ויותר מסכום חמשת המבחנים הלא מילוליים, ניתן להסיק כי אותו אחד סובל מלקות למידה בתחום השפתי (כמובן, יש להצליב השערה כזו עם עוד סימנים אחרים, וזה נכון לכל הממצאים בכל המבחנים, לפני שקובעים אבחנה). דוגמא אחרת, ישנם שלושה או ארבעה תתי מבחנים שהביצוע בהם דורש הרבה קשב וריכוז. אם רואים כי בשלושת הציונים הללו יש ציון ירוד באופן משמעותי, ניתן לשער כי לאותו אחד יש בעיית קשב וריכוז (אחד המבחנים הללו הוא חשבון. כך שכשילד נבחן בחשבון במהלך האבחון, יותר מאשר בודקים את ידיעותיו בחשבון, בודקים את רמת הריכוז שלו).
מבחנים רגשיים רוב המבחנים הרגשיים הם מבחנים השלכתיים. הכוונה מבחן שבו הנבדק שם (משליך) את רגשותיו על התמונות שמציגים לפניו. יש המון מבחנים כאלה. אזכיר שלושה: רורשך, T.A.T., בנדר. רורשך: פסיכולוג שוייצרי בשם רורשך, הסתכל יום אחד לשמים וראה עננים בצורות שונות. הוא הבחין כי אנשים שונים רואים בצורות העננים דברים שונים, וניתן ללמוד על האנשים על פי מה שהם רואים (למשל אחד יראה בענן מחול שמח של שני כפריים ושני באותו ענן יראה כלב הנושך כלב אחר. והסיק כי כנראה שהשני בעל תכונות יותר תוקפניות). בנסותו לתת לרעיון תבנית סטנדרטית יחסית הוא מרח כמה כתמי צבע על דף והציג אותם לאנשים. הוא הכין 13 כרטיסים כאלה מתוכם משתמשים בעשרה (שלושה נועדו לבחון אנשי מקצוע המכירים היטב את העשרה הראשונים). הנתוח של התוצאות, רק בחלקו הקטן והזניח נשען על תוכן הצורות שהנבדק רואה. הרוב נשען על הדרך בה הוא מנסה להבין את הצורות. למשל, האם תשובתו נובעת מהצבע של הכתם או מהצורה שלו. האם הוא מתייחס לפרט קטנטן או מתייחס לכל הצורה בכרטיס. האם הוא רואה דמות אחת או יותר. וכו'. המבחן הזה מאד בעייתי בשאלות של תקפות ומהימנות (ראה לעיל), כי חלק ניכר מהפרשנות נעשה ע"י פסיכולוג אחד ויתכן שאחר יפרש זאת שונה. מצד שני זהו מבחן מצויין המצליח לחדור אל תת המודע של האדם. גם דברים שהאדם לא יודע על עצמו יתגלו במבחן. וגם דברים שהוא יודע אך רוצה להסתיר, במבחן הזה הוא לא יוכל להסתיר. כי אינו יודע מה הפרוש של תשובתו. לכן משקיעים הרבה מאד במבחן הזה. מנסים להפכו לכמה שיותר פורמלי, כלומר שתהיה צורה אחידה של הפירוש ולא כל אחד ע"פ ראות עיניו ובכך להגדיל את המהימנות במבחן. אנשי מקצוע רבים, הכינו אלבומים עם אלפי דוגמאות של תשובות, ונתנו להם פירוש. ובמקביל לעולם לא מציגים מבחן זה בפני עצמו, אלא ביחד עם מבחנים אחרים שדרכם מאששים או פוסלים את הפרשנות. למאבחן לוקח כשעה להעביר את המבחן הזה ועוד כשעה לפרש אותו, כך שזה מבחן מאד יקר מבחינת השימוש בו ורק במקרים מיוחדים משתמשים בו. T.A.T.: את המבחן בנה פסיכולוג אמריקאי בשם מוריי. הרעיון דומה למבחן הקודם, אולם הוא הכין 32 תמונות כמו צילומים מטושטשים, מתוכם בוחרים כעשרה (בהתאם לכל נבחן) שבהם יש דמויות של אנשים במצבים שונים ועליהם הנבדק צריך לספר סיפור. ההנחה (הבדוקה) שנבדקים מספרים דרך הדמויות את מה שמעסיק אותם. מבחן זה די קל, יחסית, להעברה ולניתוח. ויש בו גמישות: תוך כדי האבחון הפסיכולוג רואה לאן נוטות התשובות ובוחר מבין התמונות את מה שנכון לאותו נבדק. בנדר: לורטה בנדר בסוף המאה התשע עשרה לקחה מידיד שלה הפסיכולוג ורטהיימר, מספר צורות שהכין לצורך מחקר אודות ה"גשטאלט" (תאוריה ושיטת טיפול פסיכולוגית שלא ארחיב עליה כאן את הדיבור). היא נטלה 9 צורות וציירה אותם על כרטיסים נפרדים. הסתבר כי מבחן פשוט זה, שלוקח להעבירו כעשר עד חמש עשרה דקות, נותן אינפורמציה עצומה בכמה מישורים. במישור הנוירולוגי, ניתן ביעילות לעלות על בעיה נוירולוגית, אומנם לא במדוייק, אבל כסינון ראשוני ועזר להחלטה אם להעביר מבחנים נוירולוגיים מדוייקים יותר, הוא מספיק. שנית במישור ההתפתחותי. ישנן טבלאות מדוייקות וידע רב שנאסף במהלך השנים, כיצד אמורים להעתיק צורות אלו בכל גיל וגיל, החל מגיל הגן וכלה בגיל מבוגר. ניתן לקבל מידע התפתחותי רב מאד מאיכות העתקת הצורות ע"י הילד (בתחום זה מוזכרת בעיקר עבודתה היסודית של קופיץ). שלישית בתחום הרגשי. בתצפית על דרך העבודה, סוגי הטעויות, מיקום הצורות על הדף, היחסים בתוך הצורות ועוד, ניתן להסיק רבות על קשייו הרגשיים של הנבדק. בגילאים צעירים ישנו קושי ונדרשת זהירות רבה ע"מ להבחין מתי השיבוש נובע ממצב התפתחותי ומתי ממצב רגשי. השם הקשור לסוג זה של אינפורמציה הוא הָאְטְ. ישנם עוד הרבה מאד מבחנים רגשיים כמו MMPI שקרוי על שם אוניברסיטת מינסוטה שם פותח הכלי, שבנוי ממאות הגדים ושאלות, שבניתוח התשובות (כיום נעשה ע"י מחשב), מתקבל פרופיל אישיותי של הנבדק. ועוד מבחנים השלכתיים ואחרים.
מבחנים פסיכונוירולוגיים ומבחנים ללקויי למידה: לקות למידה בהגדרתה היא לקות כלומר פגיעה פיזית. ישנה סברה, מאוששת למדי, כי מאחורי לקויות הלמידה ישנה פגיעה מוחית קלה. בעבר קראו לתופעה Minimal Brain Damage או MBD בקיצור. וכן קראו לילדים עם לקות למידה ילדים אורגניים. מדובר, בד"כ בפגיעה מוחית מזערית שלרוב אין לראותה בצילומי CT או במיכשור רנטגן או הדמיה אחר. לקויות למידה הינם מקרה פרטי וקל לפגיעות נוירולוגיות בכלל. להבדיל מקשיי למידה, שם יש קושי סביבתי, משפחתי, רגשי או אחר שגורם לבעיית הלמידה אך אין מקורה בבעיה נוירולוגית. ישנן מאות מבחנים פסיכונוירולוגיים. בחלקם הם בודקים תחומים ספציפיים מאד כמו תופעת נֶגְלֶקְט (שבה מדווח האדם רק על מחצית משדה הראיה בערך, למרות שהוא קולט את הכל) וכלה בבדיקת פרסברציה (שבה האדם אינו מצליח להפסיק פעולה שהוא עושה [גם מחשבות, אך אין לטעות בין זה לבין מחשבות אובססיביות]). ויש כאלה הנותנים הערכה כללית לשאלה אם יש פגיעה נוירולוגית ואם כן היכן במח ממוקמת הפגיעה. לילד או נער הסובלים מבעיה לימודית, יערך איבחון כולל, שיבדוק הן את מנת המשכל, הן בעיות נוירולוגיות והן בעיות רגשיות. מתוך כל הכלים שמניתי לעיל, ומאחרים, מקבל הפסיכולוג אוסף עצום של סימנים. הוא מנסה למצוא הסבר אחד או יותר שיתן מובן לכל הסימנים שאסף. למשל: נער בעל רמה שכלית גבוהה מאד אך סובל מלקות למידה בתחום השפתי. וכו'. כל סימן שעולה מהמבחנים נחשב בגדר השערה ומצליבים את הסימן הזה בסימנים אחרים ולפחות בעוד סימן אחד, המופיע במבחנים שונים. הדו"ח שנכתב בעקבות האבחון צריך להיות אינטגרטיבי, במובן שיתייחס לכל הגורמים האפשריים לבעית הלמידה.
כיצד מומלץ להתכונן ולנהוג באבחון פסיכולוגי הדרך הטובה ביותר להתכונן לאבחון פסיכולוגי, הוא להיות אתה. ממה שהסברתי לעיל, ברור שאין שום משמעות להתכוננות. כי לא בודקים ידע שנצבר בעבר. כדי להיות אתה, כדאי לפני האבחון לישון טוב (כלומר לא לבא עייף), לאכול (לא להיות רעב מדי אך גם לא שבע מדי). שעות הבקר הם השעות הטובות לאבחון, בהם כל אחד במיטבו. ממש לא כדאי ל"עבוד" על הבוחן. כי במקרה הטוב הוא יעלה על זה. במקרה הפחות טוב יעלו אצלו השערות חמורות יותר משהיו עולות בד"כ (למשל, מלבד בעיית הלימודים ישנה בעיה רגשית חמורה וכו').
איבחונים אחרים ישנו איבחון דידקטי, הנערך ע"י מורות או יועצות (בד"כ), שעברו הכשרה בעניין. האיבחון בודק בעיקר ידע שנצבר. כלומר מה הרמה הלימודית של הנבחן. מתוך זה יכולים לראות גם קשיים ולקויות למידה. מנסיוני, בדו"חות של האבחונים הדידקטיים, אין בד"כ הגדרה מדוייקת של לקות הלמידה מאחר ואין לרוב הבוחנות הכשרה מספקת לשם מתן אבחנה כזו (לצורך הקלות בבגרות, למשל, משרד החינוך דורש, ובצדק, מלבד האיבחון בדידקטי גם מבחן רמה ע"י פסיכולוג מומחה).
גרפולוגיה ושיטות איבחון אחרות הבעיה העקרית של שיטות אלו שאין להם מהימנות ותקפות. למשל 10 גרפלוגים שונים עשויים להסיק מסקנות שונות מאותו כתב יד וכן אותו גרפולוג עשוי להסיק מסקנות שונות בשתי בדיקות נפרדות של אותו אדם. בניגוד למבחנים פסיכולוגיים בהם כל מבחן שנוצר נבדק בדיקות מחמירות ביותר לגבי תקיפות ומהימנות, שיטות פיענוח כתב יד כמעט ולא נבדקו. מה עוד שקשה מאד לדעת מי הינו גרפולוג מנוסה וטוב ומי שרלטן, מאחר ואין רשיון של משרד הבריאות או משרד העבודה לעיסוק זה.
עלות ומשך האבחון אבחון כולל (רמה, דידקטי, רגשי) נמשך כחמש שעות. הבוחן מפרש את הממצאים וכותב דו"ח עוד 3-4 שעות. כלומר השקעה של 8-9 שעות. בהתאם לכך עלות האבחון יקרה מאד ויכולה לנוע בין 2000-2500 ש"ח (נכון להיום שנת 2002). אם צריך את האבחון הזה, כל אגורה כדאית. אם לא צריך או שמוכנים לעשות את האבחון במסגרת השרות הפסיכולוגי חינוכי העירוני (שם האבחון במחיר סימלי אם בכלל), לא מומלץ לעשותו באופן פרטי.
