גידול ילדים במערכת משפחתית

ילדים זה שמחה ילדים זה ברכה, אומר שלמה בר בשיר הנהדר שלו. וזה נכון לגבי הרבה אנשים. אלא שמרוב שמחה, אנו נוטים לשכוח את הקושי. ואין רע בזה שאנו מתמקדים ביפה ומתעלמים מהרע, אלא שלעיתים עצימת עיניים, לא עוזרת אלא מסוכנת. ילדים זה שמחה? ילד ראשון נולד. שמחה, אהבה, סבים וסבתות, דודים ודודות. אבל זה לא רק זה. מעבר לקושי המסוים של המטלות הנוספות (לקום בלילה, להאכיל, להחליף, אמבטיה, טיפת חלב וכו'), ישנו דבר חשוב נוסף. עד כה המשפחה הייתה זוג מעתה נוסף חבר נוסף למשפחה. משפחה היא כמו סוודר. שתי מסרגות טורחות במרץ לעשות קשרים על גבי קשרים בין חוטי הצמר. הסוודר

שיוצא זו הזוגיות שנבנתה, קשרי קשרים בין שניים. משנולד ילד זה כמו הוספת דוגמא או פס צבע בסוודר. אי אפשר להדביק מלמעלה, יש צורך לפרום חלק מהסוודר כדי לסרוג מחדש את הקשרים ביחד עם הדוגמא, הילד. לכן, הולדת הילד זה משבר לא קטן לזוגיות. ישנה תחושה שמאבדים את בן הזוג. יש הרגשה שהזוגיות נעלמת. לעיתים גם תחושה (בעיקר לאם) שהיא מאבדת את עצמה (נרחיב על כך בהמשך). אלא שהפרימה נעשית לשם סריגה מחדש. הזוגיות מתפרקת מעט כדי להכין מקום לחבר החדש של המשפחה. לכן, מאד לא מומלץ להביא ילד לעולם לשם הידוק הקשר, כשיש בעיות בין בני הזוג. כי התהליך, בתחילתו הפוך. לא מחזקים אלא פורמים. ועובדה זו נכונה (במידה פוחתת והולכת של בעיה) עם כל ילד נוסף. ואכן רואים את בואו של הילד השני כמצב לא קל גם לילד הראשון, כי המשפחה עושה מקום לחבר חדש ופעולת הפרימה מתחילה. אם הזוגיות טובה מלכתחילה, ילד זה אושר גדול, זו ברכה, זה תחושת שורשים בעולם. מי שמגיע לא מוכן, משבר כזה יפתיע אותו ואף יבהיל אותו. "מה קורה לנו? הכל היה טוב ועכשיו המון מריבות בבית?". לכן כדאי לקחת זאת בחשבון. למה גורי אדם כה חסרי ישע? כשהתפתחנו במהלך האבולוציה, להיות יותר ויותר אינטיליגנטים. כשמוחנו הלך וגדל, נוצרה בעיה רצינית. אגן הירכיים של האישה, התרחב עד קצה היכולת, וראש גדול יותר, לא יכול לעבור שם. בשל כך נולדים תינוקות בני האדם, עם מוח בשליש מגודלו הסופי, מה שמולד אלו תאי המח האפורים, אולם הקישורים ביניהם (אקסונים ודנדריטים) החומר הלבן, מתפתח אחרי הלידה. אצל חיות אחרות, גודל המח כמעט ולא משתנה מרגע הלידה. לכן, גור של איילה, למשל, לאחר חמש דקות, כבר יכול לרוץ. מעכשיו ועד בגרותו הוא יגדל רק פיזית, כמעט. תינוק לעומתו, נולד חסר ישע לחלוטין. הוא תלוי באופן מוחלט בהוריו, באמו. בנוסף לכך, בשל הקצב המהיר של ההתפתחות, והגדלת המוח פי שלוש, התינוק זקוק להרבה מאד חלבונים. חלב האם מספק זאת עם תוספת חשובה. הוא מעניק לתינוק את הנוגדנים של האם עד שיתחיל לפתח בעצמו מערכת חיסונית. כך שעוצמתו הגדולה של האדם (שכלו) היא גם גורם חולשתו הגדולה, בתחילת דרכו, ובהמשך נראה שזו חולשה שהולכת עמו הלאה לחייו הבוגרים... כל אחת יכולה להניק? רוב רובם של הנשים יכולות להניק. היעדר חלב, או בעיות הנקה פיזיולוגיות, הנה בעיה הרבה יותר נדירה ממה שנוטים לשמוע כיום, מנשים רבות. נראה לי, שהבעיה האמיתית מאחורי זה, קשורה להתרחקותנו מעצמנו. אנו מסתמכים פחות ופחות על אינטואיציה ותחושות בטן. ולכן ישנן נשים שההנקה מפחידה אותם. כאשר נותנים לתינוק לאכול מהבקבוק, יש שנתות שאומרות בדיוק נמרץ, כמה הוא אכל, וניתן להשוות לטבלאות שאומרות כמה צריך. השָׁד, כידוע אינו מְכוּיָל ואין חריצים שם המלמדים על כמות היניקה. כדי להיות "אמא טובה", נשים תרצנה ללכת על בטוח. לדעת, שחלילה פרי ביטנן לא ירעב. אבל, אִם האֵם לא תפחד, היא תיתן לעצמה להתחיל לחוש את התינוק ותדע בדיוק מתי הוא רעב ומתי אכל מספיק. חשוב לזכור שהנקה מזינה את עצמה. כלומר, אם התינוק יונק בלוטות השד מייצרות עוד חלב, יונק הרבה מייצרות יותר. כאשר נותנים לתינוק לאכול מהבקבוק, הוא מגלה שמבחינת היניקה הזרם מהבקבוק חזק יותר, ולכן יתעצל לינוק בחוזקה מהשד. ואז השד ייצר פחות חלב. בהמשך ייקשה עוד יותר על התינוק לינוק מהשד שייצר פחות חלב, ויינק פחות. השד ייצר פחות, וחוזר חלילה, עד הפסקת היניקה. ההנקה הינה דבר חשוב, הן לתינוק מבחינות שונות (הזנה, קירבה, חום, מגע אנושי, נוגדנים למערכת החיסונית וכו') והן לאם (להתחיל להכיר את האינסטינקט האימהי שבה, ולא לפחד להקשיב לו). האם באמת השנים הראשונות לחיי התינוק כה חשובות? הן קריטיות. בשנה שנתיים הראשונות, הראו מחקרים ותצפיות, נעשית הבניה הבסיסית, היסודות של האדם. בשנים אלו נוצרת אצל האדם תחושת הבטחון. היכולת להבחין בינו לבין אחרים. קבלת הצדדים הטובים שבו בצד הרעים. היכולת להרגיע את עצמו ועוד. כמה שנים אלו השנים הראשונות? כל שנה חשובה בעיצוב האדם. מטבע הדברים ככל שהגיל צעיר יותר הוא קריטי יותר. עד גיל שנתיים בערך נוצרים מבנים נפשיים בסיסיים שבלעדיהם אין קיום נורמלי. גם אח"כ עד גיל שש נוצרים מבנים אישיותיים חשובים, וככל שעוברות השנים כך מתעצבת נפשו ורוחו של הילד. התפתחות האישיות לא נפסקת אז ונמשכת שנים רבות, כולל גיל ההתבגרות ואף בגיל הבגרות. מה צריך ואפשר לעשות כדי לעזור לתינוק? יש היום נטיה פעלתנית, לעשות ולעשות. אשמות בזה גם הפרסומות של היום המתרגמות באופן ציני, לצורך הרווח הכספי של מעט יצרני חיתולים או מזון לתינוקות, אהבת אם למוצרי צריכה. חלק חשוב לא פחות אינו קשור לעשייה. המצאות עם התינוק בזמן שהוא משחק או מדבר עם עצמו חשובה לא פחות, ולא דווקא לשחק ולדבר איתו בלבד, שגם הם חשובים. להיות איתו. כך הילד לומד להרגיע את עצמו, לעניין את עצמו, להכיר את רצונותיו. נפוץ לראות תינוק בוכה שמיד מקבל בקבוק או מוצץ לפה. התינוק שחש כאב בגופו, בשל רעב או קור או פחד, לומד לתרגם כל מצוקה לרצון לאכול. ובעיקר לא לומד להבחין במה הוא רוצה באמת. מתי הילד הופך לעצמאי? שאלה מאד חשובה. לעיתים התלות בהורה נמשכת ונמשכת גם אחרי מות ההורה בשיבה טובה. נשאל את עצמנו: מתי נאפשר לילד לחצות לבד את הכביש? בגיל 3? אולי 4? אולי 18? תשובה לשאלה הזו תמיד תהיה מורכבת ואף פעם לא תהיה נכונה לגבי כל אחד. וזו יחסית שאלה פשוטה. כשאני נשאל על כך בקליניקה, אני אומר להורים שהם יודעים. שילכו לפי ההכרות שלהם עם הילד, שיתבוננו בו ובהחלטותיו אם הם שקולות או מתפרצות. התינוק מתפתח ברחם כחלק מאבריה הפנימיים של האם. יציאתו לאויר העולם בגיל תשעה חודשים וניתוק חבל הטבור, הינו אקט טכני. התינוק (וגם האם) לא מרגישים שיש ניתוק. למעשה מסע ההתבגרות (ואולי אף מסע החיים כולו), זו הפרידה מהאם ומההורים. ואין מדובר רק בפרידה גיאוגרפית פיזית, אלא בפרידה רגשית. לא פעם אנשים מבוגרים מגיבים לבוס בעבודה כאל אב, לבת הזוג כאל אם, לבן הזוג כאל אב. ולא תמיד התייחסות כזו מקדמת את היחסים העכשוויים שלנו. נראה גברים רבים שכועסים עדיין על אמם דרך נשותיהם. כאנקדוטה אביא את סיפורו של הגנרל מק'ארתור כפי שמופיעה בביוגרפיה הרשמית שלו. הגנרל מק'ארתור, גיבור מלחמת העולם השניה, שהומלך כמלך הלא רשמי של יפן פיליפינים ועוד מדינות במזרח הרחוק. שהיה כמעט נשיא ארה"ב המעצמה הגדולה, לא התחתן עד גיל שישים, כי אמו לא הרשתה לו. רק עם מותה בגיל שמונים הוא נשא אישה. זה סיפור פיקנטי שמראה עוצמה מצד אחד ותלות בהורים מצד שני. אבל תלות כזו מתקיימת אצל רבים מאתנו, גם אם אנו לא הופכים למלכי העולם. בשיר "מלך העולם" שתרגם ושר שלמה ארצי, מסופר על הקשר בין ילד לאמו: "…אמא שם שומרת גם כשאתה גדול/ מחליפה לך בגדים/ אומרת שאתה:" מלך הגברים"…" בתורה כתוב: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו…". בטרם הקשר החדש יש לעזוב את הקשר הקודם. והדברים נכונים, כמובן, גם בנשים והקשר שלהם עם גברים, למרות שניסחתי כאן בלשון זכר.