משמעות החיים

מה משמעות החיים בכלל? ומשמעות חיי בפרט? את השאלות הללו שמעתי לא פעם בקליניקה שלי, לפעמים ישירות ולפעמים בעקיפין. אבל שאלות אלה נעשות קשות הרבה יותר לנוכח כמה עובדות. אנחנו - אתה, את ואני - רק אחדים מתוך עשרות ומאות אלפים בעירנו, אחדים ממיליונים בארצנו ואחדים ממיליארדים בעולם. כמה כבר יכול להיות חשוב קיומנו? חיינו מתנהלים על פני כדור הארץ, שזו פלנטה אחת מיני עשר פלנטות במערכת השמש, שהיא מערכת אחת ממליארדי מערכות שמש בגלקסיית שביל החלב, שהיא אחת ממיליארדי גלקסיות ביקום. העולם קיים זמן רב כל כך, ואנשים חיו בו מאות ואלפי שנה לפנינו. כמה כבר יכול להיות חשוב קיומנו? ואם נוסיף על כך את הסבל ואת הכאב שיש בעולם, נבין שהשאלה למה אנחנו בכלל רוצים לחיות איננה ברורה כלל וכלל. ואם לא די בכך, את החיים אפשר להמשיל לשתי הנשים הזקנות היושבות בבית אבות בפלורידה ומקטרות. האחת אומרת: "אח, האוכל כאן גרוע". והאחרת עונה: "נכון, ונותנים כל כך מעט מזה" (וודי אלן). אנחנו יודעים שבתוך שמונים-תשעים שנה במילא נמות, אז כמה כבר יכול להיות חשוב קיומנו?

על חיינו האנושיים אפשר להסתכל כחלק מהטבע ומהצו הקיומי. בין שנתבונן על כך בהקשר הדתי (אלוהים ברא את העולם ואת בני האדם) ובין שנתבונן על כך בהיבט החילוני (התפתחות, אבולוציה של הטבע), ברור שבמערכת הגנים שלנו, בתודעה שלנו, בתוכנו, צריכה הייתה להיות פקודה כלשהי שאומרת לנו לחיות. משהו שמצווה עלינו לשרוד. ייתכן שהגורם המובנה בתוכנו מביא אותנו לידי כך שרוב הזמן אנחנו נוטים להתכחש לשאלת ארעיותנו בעולם, לאפשרות שיום יבוא ונמות. כי לו היינו חושבים על כך, היינו נכנסים אולי לפחד משתק, לייאוש מרדים. בשביל מה להתאמץ, לרוץ,ות להשיג, להרוויח כסף, להקים מדינה, להגן על גבולותיה, להחזיק מעמד לנוכח קשיים כלכליים ופיזיים אם במילא נמות בעוד כך וכך שנים... נראה שיש מנגנון פנימי - בדומה למנגנון המחייב אותנו לנשום, גם למרות רצוננו - שמחייב אותנו לחיות. מנגנון שהיה חייב להתפתח במקביל להתפתחות המוח ולהרחבת התודעה, הפותחת לפנינו את שאלות הקיום.

זאת הייתה השאלה. ומה התשובה? אינני יודע. יש לי את התשובה שלי, אבל את התשובה שלכם כל אחד מכם יצטרך למצוא בעצמו. בינתיים אנסה לתת רעיונות לדרכים שבהם אנשים נתנו משמעות לחייהם. בכל מקרה חשוב לזכור שמדובר בשאלה שאיננה רק שאלה הגיונית, שכלתנית. זו בעיקר שאלה רגשית. השאלה איננה מה משמעות החיים של המין האנושי או של היקום, אלא מה המשמעות של חיי שלי, של חייכם שלכם. ולכן על התשובה להיות אישית מאוד ולנבוע מהתבוננות חדשה על העולם. התבוננות שאיננה שכלתנית, חושבת או ביקורתית; אלא רגשית אוהבת.


מהי משמעות?

ניתן להגדיר משמעות כקו שמחבר בין כמה פריטים (כמו אוסף חפצים או התנהגויות). מכאן שמעשה משמעותי הוא מעשה שקשור למשהו בעבר או בעתיד או לשניהם. באילו דרכים אנשים נותנים משמעות לחייהם?

האפשרות האחת היא לפעול להשגת מטרה - אדם מציב לעצמו מטרה שלהשגתה ישאף במהלך חייו, למשל להביא לידי מודעות ציבורית את נושא מעמד האישה, לשנות את החוק כדי להגן על ילדים וחסרי ישע, למצוא תרופה לסוכרת. כל מעשיו של אותו אדם יהיו קשורים למטרתו. אפילו כשהוא הולך עם רעייתו לראות סרט, המעשה מתקשר למטרה, לעתים בעקיפין, שכן לשם השגתה עליו לתת לעצמו מנוחה מנטלית. וכך הליכה למסעדה או אכילה בכלל, שזו בעצם דאגה לתחזוקה השוטפת של הגוף, משרתים את המטרה העיקרית. אבל גם כאן לעתים יש קשיים: מה קורה כשמשיגים את המטרה? כשמגיעים אל הפסגה? האם חשים תחושת ריקנות, כמילותיו של נתן זך - "מטפסי ההרים בהגיעם לפיסגה וְחָזַם ריק מאוויר, ריק מפסגות"? מאבדים את משמעות החיים? בוחרים מטרה אחרת? ומה קורה כשהמטרה שהציב האדם לעצמו מתבררת לו לאחר זמן כמוטעית? מתברר שאין חייזרים, והוא כל חייו ניסה להיות האדם הראשון שיתקשר עמם...

דרך אחרת למצוא משמעות לחיים היא על ידי הגשמת רעיונות. כאן המטרה היא הדרך. כך אישה שמאמינה בשוויון בין אנשים תחיה בקיבוץ (לפני ההפרטה); ואחרת, שמאמינה בקיום האל, תחייה על פי צוויו, חוקותיו ומשפטיו. גם מי שאינו מאמין באמונה "גדולה" ונוהג במידה מוסרית רבה בחיי היומיום, הולך בהם על פי ערכיו ועמדותיו, נותן משמעות לחייו. הוא מממש את הערך שנראה לו נכון. אין מטרה נקודתית שאליה חותרים להגיע, והמטרה היא עצם ההליכה בדרך זו.

יהיו שיגידו שלאנשים מאמינים אין כלל שאלה או שיש להם תשובה מן המוכן. זה נכון אם מוכנים לקבל את התשובה המאכזבת: "כך האל רצה". משום שעל פי תפיסה זו האדם המאמין (ולא חשוב באיזו דת מדובר) חי את חייו כאילו הם בבחינת מַעֲבַר והכנה לקראת העולם הבא. לגלגול הבא. תיקון הנשמה. אבל למעשה אין זו תשובה באמת, אלא רק דחייה שלה למועד מואחר יותר, שכן אז תישאל השאלה לשם מה עלינו לחיות בעולם הבא? בגלגול הבא? וכאן הדבר דומה לתשובתם של היוונים הקדמונים לשאלה: היכן העולם עומד? על גבי צב ענק. ועל מה עומד אותו צב ענק? על גבי עשרה פילים חסונים. ועל מה עומדים אותם עשרה פילים חסונים? על גבי נחש בריח ענק. ועל מה עומד אותו נחש? וכך עוד ועוד עד אין סוף. לא נותנים תשובה, אלא דוחים את הבעיה.

תשובה נוספת מצאתי בשירו של שלום חנוך: הפרח הוא הפרח, הוא הפרח? בדומה לשיר האמריקאי A rose is a rose is a rose, אין בפרח או בוורד יותר ממה שהוא. תכלית קיומו להתקיים. תשובה זו דומה לתשובה הדתית ("ככה ציווה האל"), אלא שכאן התשובה קצרה עוד יותר: "ככה". ויש בה גם משום התקפה על השאלה עצמה: אל תשאל מה משמעות חייך ולמה אתה חי? אתה חי כי אתה חי, נקודה. כל מה שנותר זה לשאול מה קרה שאתה שואל את השאלה הזאת דווקא עכשיו? מדוע המנגנון הטבעי שבך, זה שמכחיש את אפשרות מותנו, פסק מלהתגונן משאלה זו? האם מצוקה כזאת או אחרת שיבשה לך את תחושת הקיום העמוקה? את תחושת הרצון ואת השאיפה לחיות?

לאה גולדברג:

הדרך יפתה עד מאוד אמר הילד,

הדרך ארכה עד מאוד אמר הנער,

הדרך קשתה עד מאוד אמר הגבר,

ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

...והנה באו ימים זקנת וסבת

ותאמר חדש כל יום תחת השמש".


אני שאלתי את עצמי לא אחת את השאלות האלה בכל מיני גילים ובמקומות ולנוכח קשיים שונים, וגם עניתי לעצמי כל מיני תשובות - אף אחת מהן לא הייתה מספקת. עד השלב שבו הפסקתי לחפש תשובות והתחלתי לחוש אותן. משמעות חיי התבהרה לי בלי ניסוחי מילים, בלי טיעונים לוגיים. אני חושב שזה היה קשור להולדת ילדיי בכלל ובתי הראשונה בפרט. דרכה למדתי להכיר את חושיי, את האינסטינקט האבהי שבי (והאימהי); למדתי לקרוא את עצמי, לדעת מה אני באמת רוצה, מה אני באמת מרגיש. אם נשווה אדם לעץ, רבים יגידו שהילדים הם הפירות (בדומה לפתגם "התפוח לא נופל רחוק מהעץ"). אבל בראייתי הילדים הם דווקא השורשים. ולא בגלל שצריך לדאוג להם ולחיות בשבילם, והדאגה להם נותנת לנו משמעות וחובה להתקיים; אלא משום שדרכם אנו חשים את החיבור לעולם. מדונה אמרה פעם בריאיון שהדבר הטוב ביותר שעשתה אי פעם זו הבת שלה. אַתְּ?! שיצרת שירים כה נפלאים, שמיליוני אנשים בעולם מקשיבים לשירייך, מעריצים אותך - הדבר הטוב ביותר שעשית זו בִּתֶּךְ?! הרי רבים בעולם הולידו ילדים, ורק מעטים כמוך מפורסמים ומוכרים ואהובים כל כך. ובכל זאת זה מה שאמרה, ואני כה מבין אותה.

משמעות החיים כאמור איננה רק שאלה פילוסופית גרדא, אלא גם ואולי בעיקר שאלה אישית. משמעות חיי שלי. ומי שיקרא פסקה זו ויגיד לעצמו כי התשובה "משמעות החיים היא הילדים" היא תשובה מאכזבת שאינה מניחה את הדעת מבחינה לוגית (שכן הטענה כי משמעות חייך היא ילדיך, ומשמעות חיי ילדיך היא ילדיהם, זו חשיבה מעגלית. וחוץ מזה מה בנוגע למי שאין לו ילדים? אין משמעות לחייו?) - למי שיטען כך רק אשיב שהתשובה לא הובנה. משמעות חיי איננה הילדים. משמעות חיי התקבלה בעזרת הילדים. משמעות חיי היא תחושת משמעות חיי. היא תחושת השייכות לעולם. ואת זה כל אחד חייב למצוא בעצמו: לא לחפש בספרים או בדיון אינטלקטואלי, אלא לחוש זאת בתוכו. יהיו שיקבלו את תחושת השייכות מילדיהם, יהיו שיקבלו מיצירתם, מאמנותם. העיקר אינו ההסבר לשאלה למה נבראנו, אלא התחושה הפנימית של המשמעות.

מי ששואל על משמעות החיים מתוך התהייה "בשביל מה לחיות את כל הסבל הזה?" אני ממליץ לו לחפש מה המצוקה שמעוררת את השאלה; אבל מי ששואל אותה מתוך עניין פילוסופי, שמקורו ברצון עז להבין את סדרי עולם, מוזמן להצטרף לרבים שנתנו עליה את הדעת. זו שאלה ראויה.





Featured Posts
Recent Posts
Archive