הפסקת טיפול והקשר עם הפסיכולוגית
שלום. יש לי שתי שאלות אשמח ומישהו יקרא ויענה לי עליהם.
אני הלכתי לפסיכולוגית למשך כמעט שנה והרגשתי שאני יכולה לסיים את הטיפול ושמיציתי ואני יכולה להמשיך לבד,
כשסיפרתי זאת לפסיכולוגית שלי בפעם הראשונה וזה גם אחרי שאמרתי להורים שלי והם שיכנעו אותי רבות, היא גם אמרה שלא מתאים ובסוף נשארתי, אחרי איזה חודשיים אני הרגשתי את זה עוד פעם והפעם באמת ולא רציתי שישכנעו אותי וזה אז באתי בעמדה ברורה והחלטית, כשסיפרתי לה את זה היא התחילה לומר לי דברים קשים ושאני אסתבך ויהיו לי מלא קשיים וחבל, היא ממש הורידה לי מעצמי ומהיכולות שלי. ויש עוד משהו אני רוצה לדעת האם כשבאים לטיפול זה דורש מערכת יחסים שלמה כמו עם חברים או ידידים? ואני לא שואלת כדי שיגידו לי אם זה בסדר או לא בסדר, היא פשוט בזה שאמרתי לה שאני גומרת את הטיפולים היא גרמה לזה להיות כאילו אני בוגדת בה ופוגעת בה ולא יודעת מה, בעוד…
שלום,
אדבר בשם עצמי. כפסיכולוג מזה שנים רבות, העבודה שלי, אמנם לתת שירות. אולם בניגוד לנותני שירות אחרים, כלי העבודה שלי זה אני עצמי. וכמו נגר, שמשחיז את כלי עבודתו ואף רוכש חדשים, גם אני משחיז את כלי עבודתי, כלומר את עצמי. הולך ללמוד, משתתף בסדנאות מקצועיות, קורא ספרים ומאמרים. מתעדכן כל הזמן. וזו אף חובתי לפי חוקי האתיקה של המקצוע. כשמגיע אלי מטופל הוא קונה, לא רק את הפגישה, אלא עשרים וחמש שנות לימוד, ואולי יותר.
חלק מההכשרה שלי, וחלק מעבודתי, שאני מביא את עצמי, כולל כל ידיעותי, כל הרגשות שלי כל הזיכרונות שלי וכל התקוות שלי.
אם הזמנת כיסא אצל נגר, ייתכן שיסרב לתת לך את הכיסא, לפני שהכיסא יציב לדעתו. ואם תגידי לו שזה לא עניינו, הוא רק נותן שירות וקיבל ממך את מה שמגיע לו. הוא יסכים כמובן שתיקחי הכיסא. אך אל תצפי שהוא ישמח על כך.
לגבי הפסיכולוגית שלך, איני יודע. אבל בהחלט ייתכן שכך היא חשה.