טיפול פסיכולוגי או פסיכותרפיה

למי פונים? מה עושים שם?

בעלי מקצוע שונים (לשם הנוחות בכתיבה התייחסתי בלשון זכר אך זה נכון ללא הבדל בין המינים) פסיכיאטר - זהו אדם שלמד רפואה וכמו קרדיולוג המתמחה במחלות לב כך הוא מתמחה במחלות נפש. חלק מהפסיכיאטרים למדו פסיכולוגיה או פסיכותרפיה. תמיד הם רשאים לתת מרשמי תרופות, לפעמים הם יכולים לעשות טיפול פסיכולוגי. פסיכולוג - זהו אדם שלמד פסיכולוגיה. חלק מהפסיכולוגים למדו פסיכולוגיה טיפולית (קלינית. קליניקה בלטינית פרושה ליד מיטת החולה). יש שיטות וגישות שונות של טיפול. לא נעמוד על ההבדלים בין כל השיטות (יש כמה מאות שיטות), נזכיר רק כי מחקרים הראו שאין כמעט שום יתרון לשיטות כאלה או אחרות מבחינת הצלחת הטיפול. עובד סוציאלי - זהו אדם שלמד עבודה סוציאלית. חלק מהעו"סים למדו לתאר שני במגמה קלינית, והם קיבלו הכשרה טיפולית. יש התמחויות שונות, החל מעבודת רווחה, עבודה עם נוער עבריין וכו'. סוציולוג - זהו אדם שלמד סוציולוגיה שזה תורת החברות. יש נגיעה להתנהגויות אנושיות, אך ברמה של חברה שלמה ולא ברמה של יחידים. לכן זהו אינו מקצוע טיפולי, למרות שהשם נשמע דומה לפסיכולוג. מרפא בעיסוק - יש זיקה מסויימת בין גישת הטיפול של המרפאים בעיסוק לעבודת הפסיכולוגים, אך מבחינת החוק אין הם רשאים לעסוק בפסיכותרפיה. גרפולוג, כירולוג, אירידולוג - הם אינם פסיכולוגים בד"כ, והם עוסקים בעיקר באבחון. לגבי נכונות (תקיפות ומהימנות) האבחון, לא נדון כאן. את הטיפול הפסיכולוגי ניתן לסווג לסוגים שונים לפי קריטריונים שונים (כמו התיאוריה שלפיה עובד המטפל, משך הטיפול, תחומי התמחות עיקריים). אתייחס רק למשך הטיפול. ישנו טיפול ארוך מועד (שנמשך חודשים ושנים) וישנו טיפול קצר מועד (שנמשך מספר פגישות בלבד). מכיוון שפגישה טיפולית אינה זולה (מבחינת המאמץ הרגשי והכספי), לכאורה, ברור, שעדיף טיפול קצר מועד על פני ארוך. אלא שלא לכל אחד, ולא לכל בעיה זה מתאים. טיפול קצר מועד נועד לאנשים שבעייתם מוגדרת מאד ואינה מתפשטת על כל תחומי החיים. למשל, קושי עם בעלי סמכות. וזאת רק כאשר אישיותו של המטופל היא כזו שהוא מסוגל להתמקד אך גם בעל יכולת להכליל. הוא יכול ליצור קשר טוב עם המטפל אך יכול להפרד ממנו בקלות. טיפול קצר מועד לא מתאים לכולם ולא לכל בעיה. טיפול ארוך. בחדר הפסיכולוג יושבים על כורסא (לפעמים שוכבים על ספה, אבל זה רק בסוג טיפול אחד כחלק מהטכניקה הטיפולית). הפסיכולוג מקשיב, לעיתים עוזר לעשות הֶקשרים, אולי מסייע בהבנת תהליכים, אך לא מייעץ. מי שהולך לפסיכולוג מתוך תקווה שיגיד לו מה לעשות, מבזבז את זמנו. אז מה זה עוזר? גם עם חבר או חברה אפשר לדבר? נכון, לכאורה גם עם חבר משוחחים. אלא שזה שונה. חשוב מדי פעם שהאדם ידבר עם עצמו, ופסיכולוג מאפשר למטופל לדבר עם עצמו בכנות ובלי הפרעה. זה כמו ההבדל בין להסתכל במראה ולהסתרק או להסתכל בחלון ראווה ובהשתקפות להסתרק, שזה אפשרי אבל אז הצופה לא רואה רק את עצמו אלא גם את מה שבחנות. בשיחה עם חבר לא משתקפים רק פחדיו של המשוחח אלא גם פחדיו של החבר. פסיכולוג עובר הכשרה ארוכה (כעשר שנים - תאר ראשון ושני והתמחות), כדי לדעת להפריד בין רגשותיו לרגשות המטופל. המטופל מוצא את התשובות עם עצמו תוך הכוונה מסוימת של הפסיכולוג.

מי הולך לטיפול פסיכולוגי? למעשה כמעט כולם היו יכולים להיעזר בטיפול פסיכולוגי על מנת להכיר את עצמם. להבין מה נכון להם ומה לא. מה קורה באמת במערכת קשריהם בבית, עם חברים, בעבודה. להבין את עצמם. להבין מה מניע אותם לעשות דברים ומה בולם אותם מכך. אלא שטיפול פסיכולוגי הוא לא תמיד כייף. המטופל נפגש גם עם תכונות וזכרונות שאינו אוהב בעצמו. יתכן והמטופל מתחבט בדילמות שבדרך כלל היה מעדיף להתחמק מהן. שלא לדבר על כך שטיפול פסיכולוגי אינו זול. כך שאם למישהו אין מצוקה אמיתית ויבוא רק לשם הסקרנות, לא תהיה לו מוטיבציה מספקת להמשיך בטיפול. וטיפול שמופסק באמצע, במקרה הטוב לא מועיל, ויתכן שעלול גם להזיק (למשל, מטופל שנכשל במערכות יחסים וחש כאילו גם במערכת היחסים הזו מטפל - מטופל, הוא נכשל). האם רק משוגעים הולכים לטיפול פסיכולוגי? האם זה רק ל"פסיכים"? לא. להיפך. בד"כ משוגעים זקוקים לאישפוז ולטיפול הרבה יותר מקיף. טיפול פסיכולוגי נועד לאנשים בריאים בנפשם, שנוצרה אצלם בעיה אישיותית כלשהי, או שהם מתחבטים בינם לבין עצמם בשאלות.

לאיזה בעיות מתאים הטיפול הפסיכולוגי? יש מגוון רחב של שאלות ובעיות. לדוגמא: ילדים המתקשים חברתית, ילדים שמגלים פחד גדול והימנעות מעשייה, ילדים המרטיבים בלילה, נערים המתקשים בלימודים, נערים שהסתבכו עם החוק, אהבות נכזבות, קושי בהתמדה במקום עבודה אחד, קשיים ביחסים עם הבוס או חברים לעבודה או כפופים, מערכות נישואין, ריבים, פרידות גרושין, מוות במשפחה ועוד. מה עושים עם הבעיות הללו בלי פסיכולוג? לא כל מי שמתעוררות אצלו בעיות כאלו הולך לפסיכולוג, מכל מיני סיבות. יש שלא מודעים לאפשרות הזו, יש שמתביישים מכך ("מה אני פסיכי?") ועוד. אז מה הם עושים? כשיש קונפליקט כלשהו, ניתן להתעלם ממנו, אלא שכדי לא לזכור אותו (להדחיק זאת) צריך איזו פעולה. כמו לפתח כל מיני התנהגויות שונות ומשונות. לערוך טקסים לפני היציאה מהבית, טיקים שונים, לעבוד קשה עד צאת הנשמה בלי יכולת לשבת ולחשוב, לכעוס על כל העולם, לצעוק על הילדים, להתמקד בבעיות גופניות (מגרינות, כאבי בטן וכו'). בהתחלה המינון של תגובות אלו אינו מפריע לתפקוד, אולם ייתכן ובהמשך ההתנהגות תהיה כה נרחבת עד שתפריע למהלך החיים התקין. יש כאלה שלא מדחיקים ואז מנסים טיפול תרופתי עצמי. במקרה הטוב זה תרופה טבעונית שניתן לרכוש בלי מרשם רופא בבית המרקחת, אך לרוב מדובר בתרופות כמו אלכוהול, סמים כאלה ואחרים (כל התרופות הללו עוזרות במשהו, אך לזמן מוגבל. זה כמו לקחת אקומול שמטפל בסימפטומים של הכאב והחום במקום אנטיביוטיקה שממגרת את גורם הסימפטומים).

לפני מאה שנה לא היו פסיכולוגים, מה עשו אז? גם לפני חמישים שנה לא היה נפוץ ללכת לפסיכולוגים. נראה כאילו בחברות משועממות ועשירות הולכים יותר. כאילו טיפול פסיכולוגי הוא אופנה שפונים אליה כשאין יותר מדי דאגות קיומיות (לרואנדה האו"ם שולח שקי קמח ולא צרור הבנות פסיכולוגיות). אז העובדות נכונות. המסקנה לא. החברה של היום, במיוחד בחברות מתועשות ומתקדמות, מאד מאד מסובכת. מצד אחד כל אחד חופשי לעשות מה שרוצה, מצד שני כל כך קשה להשיג מה שרוצים. אם פעם משפחתו של נהג המרוצים האגדי: מיכאל שומכר, היו משפחת סנדלרים וכל בן שנולד ידע בדיוק מה יעשה כשיגדל. היום הכל פתוח. תלך לאוניברסיטה או למכללה ותהיה כלכלן למרות שאביך היה רופא ולהפך. תלכי ותשתלמי בגרפיקה ממוחשבת למרות שאמך הייתה משפטנית. בנוסף לכך, הכל נהיה הרבה יותר מורכב. כבר אינך יכול לדעת בשום אופן הכל, אפילו לא קצת מהכל. מתמחים. וההתמחויות הולכות ונהיות יותר קטנות. במיוחד רואים זאת בחברות האלקטרוניקה וההיי-טק. שם כל חברה מלמדת את עובדיה, אחרי הכשרתם באוניברסיטה, את הפיזיקה והחשמל שמתאימים לחברה וכו'. ועוד דבר, כיום אנו נחשפים להרבה מאד אפשרויות, גם כאלה שאין ולעולם לא יהיו לנו. כמו בתים מפוארים, בריכות שחיה פרטיות, מכוניות מפוארות, טיפוס על הרים, מסעות ביערות גשם. וזה מתסכל, נחשפים כאן לרמת חיים שאין ובד"כ לא תהיה לנו, ונראית לנו רצויה. זה כמו ליסוע באוטוסטרדה ויש פקק תנועה ונעמדים ואז המסלול שלשמאלנו מתחיל לסוע. די מהר ננסה לעבור לנתיב הזה. לא? כמו כן, בחברות עשירות הגיל בו יוצאים הילדים מהבית ועומדים ברשות עצמם, לעיתים נמשך מעבר לגיל שלושים. לעומת זאת, הגיל שבו הגוף מתבגר מבחינת שיער, מחזור, אברי מין, והמודעות לעולם המבוגרים, הולך ויורד. כיום יש נערות שתחילת המחזור שלהן בגיל עשר ואחת עשרה, ואם בעבר נישאו בגיל ארבע עשרה עם תחילת המחזור, כיום מגיל עשר מחכות עד גיל שלושים פלוס. ובכלל, כדי להתמודד עם החברה המודרנית הטכנולוגית, צריך הרבה שנות הכשרה. נשמע כאילו מי שלא הולך לפסיכולוג, תהיה לו בעיה. מוגזם. לא? נכון, זה קצת מוגזם. כי בני אדם מפתחים לעצמם הרבה מאד כוחות נפש שעוזרים להתמודד בחיים. אולם יש כאלה שאיתרע מזלם ונסיבות החיים שלהם קשים מהרגיל. ויש כאלה שבזמן שבו צוברים ובונים את הכוחות הפנימיים בילדוּת, היו עסוקים בתלאות אחרות (הוריהם התגרשו אז, היגרו מארץ לארץ, הורה חולה), וכך לא צברו מספיק כוח להתמודד.

מה קורה בחדר הטיפול? מה עושים שם במשך שנה שנתיים? כלפי חוץ, אם מישהו היה מתבונן מהחוץ, יושבים שני אנשים ומשוחחים. מתצפית מדוקדקת יותר, נראה כי את רוב הדיבורים עושה אחד (המטופל) ולא השני. לפעמים שותקים שניהם במשך זמן מה, לפעמים המטופל צוחק, לפעמים בוכה, לפעמים כועס על המטפל. למרות שהגיוני לחשוב שהמטופל מעלה בעיה, או זיכרון, או תאור אירוע, ואז הפסיכולוג נותן למטופל הסבר ומדריך אותו לגבי פעולה שיש לנקוט, למרות שזה הגיוני, אין זה כך. למעשה חלק גדול מהזיכרונות והאירועים עליהם מספרים, כולל תיאורי חלומות, הם בעצם מעין "אמתלה" ליצירת קשר רגשי עם המטפל. באמצעות הקשר הזה, מצליח המטופל לחוות מחדש אירועים מעברו. לעיתים נדמה למטופל ש"שום דבר לא קורה", "חוזרים ומדברים על אותו דבר" והנה דווקא התסכול מהתחושה הזו, זה החלק החשוב במפגש. התעוררה חוויית התסכול הראשונית, תסכול שתמיד חש המטופל בלבו פנימה בקשר עם הוריו. תסכול שלוקח עמו ליחסים שלו עם רעייתו, עם הבוס שלו בעבודה וכו'. אלא שהפעם, התסכול עולה כלפי איש מקצוע שיודע איך לנווט את התסכול שלא יישאר רק ברמת התסכול וישוב ויעלה בהזדמנויות אחרות, אלא שהפעם התסכול ייפתר או לפחות יתמתן. מקורו יהיה נהיר יותר, והמטופל ירכוש לעצמו דרכים להתמודד עם אותו תסכול.